כמו בספרים
השבת עברה חלפה לה במהירות. רוני נסעה עם שחר לבסיס בדרום, אסף חזר למעונות ואיתן יהיה כל השבוע באימוני כושר קרבי בשטח מטעם בית הספר. הדממה הזאת של הבית, השקט הקיצוני מול החיות של יום שבת מאד קשה לי. הם עוזבים את הבית אחד אחד ואני גאה בהם על הצעדים העצמאיים שהם עושים בעולם הגדול, אבל לבה של אמא לא יודע מרגוע ואני לא יכולה להפסיק לדאוג להם.
הערב חזרתי הביתה מוקדם מהעבודה כי לא הרגשתי כל כך טוב, אני חושבת שאני חווה שביזו"ת יום א' רק מהסוג שמיועד לאמהות. אחרי שעה של שינה טובה מלווה בכדור נגד כאב הראש אני מרגישה כמו חדשה. בעלי חוזר היום מאוחר מהעבודה, אני חושדת שזו דרכו להתמודד עם שביזו"ת יום א' המיועדת לאבות. הבית מסודר, יש אוכל שנשאר משבת ואני לא מוצאת את עצמי בבית, גם בטלוויזיה אין מה לראות.
אני מכינה לי כוס תה צמחים ומתיישבת לכתוב, ממשיכה מהנקודה בה הפסקתי יום קודם. הכתיבה נעימה לי הרבה יותר ממה שחשבתי שתהייה ואני שוקעת בה ובזיכרונות, מפליגה אל העבר.
אלון הציע לי לשבת בספסל המרכזי שמיועד לשמיניסטים ואני כמהופנטת הלכתי שבי אחריו. הוא דיבר איתי על הלימודים ובית הספר, שאל אם היו לי קשיי התאקלמות במעבר לתיכון, העביר ביקורת על המורים ועל החומר הנלמד. אלון פשוט דיבר. דיבר על הכל ובגובה העיניים עד שלאט לאט הביטחון חזר אליי ומצאנו את עצמנו מנהלים דיונים ברומו של עולם.
מאותו היום, נהיינו זוג.
ראיתי את קנאת החברות שלי על כך שאני מסתובבת חופשי בחברת השמיניסטים. ניסיתי להסביר להן שזה לא מדוייק, שאלון הוא עוף מוזר שלא מאורע חברתית, ככה שבעצם אני לא מכירה אף אחד אחר מלבדו ואיני משתתפת בפעילויות ומסיבות של השמיניסטים.
אף אחת לא האמין לי, אז הפסקתי לנסות להסביר.
לאט לאט חברות שלי התרחקו וכל מה שנשאר זה אלון ואני, חיים בתוך עולם משלנו.
היו לילות שהייתי שוכבת ערה ונזכרת בפנטזיות שלי מהעבר, בספרים שקראתי ובדמויות שהערצתי, ולא יכולתי שלא להתרשם מגודלו של מזלי על התגשמות החלום לכדי מציאות. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר ממה שנתפסה בעיניה של ילדה בת 16.
היום, בעיניים הבוגרות שלי, אני יכולה לבקר את עצמי ולשאול איך לא ראית את זה מגיע, אבל עיניה של נערה רואות ורוד והן עדיין לא מפותחות מספיק לזהות את הצבעים האפורים של החיים ובטח שלא להבחין בהבדלים בין גווני האפור. כך שבסיום שנת הלימודים, כשאלון הזכיר לי שבעוד כשלושה שבועות הוא מתגייס, התרגשותי היחידה נבעה מכך שעכשיו יהיה לי חבר חייל, שזה הרבה יותר מרשים משמיניסט.
התפכחות ראשונה
במעט ימי החופש המשותפים לי ולאלון, לפני גיוסו לצה"ל, השתדלתי למלא בפעילויות ובילויים משותפים, אך המשימה לא הייתה פשוטה בכלל. אלון לא היה מרוכז בכל הדברים שביקשתי שנעשה ולפעמים נראה כאילו הוא מאבד את סבלנותו ומתייחס אליי כאל ילדה קטנה. כל מה שעניין את אלון זה הצבא. עיניו ממש ברקו כשדיבר על הגיוס המתקרב. הוא סיפר לי על היחידה המיוחדת אליה התקבל, על הטירונות הארוכה והקשה המצפה לו. הוא דיבר על חווית הצבא, על האתגרים והחברים הנורמליים שסוף סוף ימצא, לא כמו הילדים בתיכון שכל מה שמעניין אותם זה מה חושבים עליהם ומה יגידו.
אלון לקח אותי למוזיאון הפלמ"ח, למוזיאון ההגנה ודומיהם. הוא נתן לי לקרוא ספרים על ציונות וההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה.
ואני התחלתי להתעייף.
הוא שיחזר בפרטי פרטים את הקרבות והמהלכים האסטרטגיים והטקטיים של מלחמת העצמאות.
ואני לא באמת הקשבתי.
אלון אירגן לנו טיול שטח לארבעה ימים במכתש רמון, עם אוהלים, שקי שינה ואוכל בקופסאות שימורים.
ואני חיכיתי רק שיתגייס כבר.
ב-25 ליולי 1966 אלון סוף סוף התגייס.
עם גיוסו הוא הפך לאדם אחר, מישהו שלא הכרתי. במבט לאחור, אני יכולה להגיד שהוא התבגר והפך מנער לגבר, אבל אז לא הבנתי את זה והשינוי שעבר הפחיד והרתיע אותי.
הריחוק הפיזי בינינו, נוסף לפער בחיינו שהלך ונפער, היו בלתי נסבלים ועוד בטרם הסתיימה חופשת הקיץ ואלון היה רק בתחילת אימוני הטירונות שלו, נפרדנו.
אני שומעת את המפתחות של בעלי וממהרת לסגור את היומן ולהטמין אותו בתחתית השידה שלי ליד מיטתינו. הייתכן שאני מתביישת להודות בפניו שהתחלתי לכתוב אחרי ההתנגדות הנוקשה שלי לנושא? או אולי מדובר במשהו אחר?!
אני מזהה את סימני העייפות על פניו של בעלי, אין אלה סימנים של עייפות פיזית, אלא עייפות נפשית וזיקנה. בעשרים שנות נישואינו למדתי להכיר כל תנועה, כל הבעה וכל מחשבה המבליחה ולו לרגע מבעד לעיניו הכחולות. אני יודעת שעכשיו הזמן להתרחק, לקחת כמה צעדים לאחור ולתת לו את המרחב שלו.
ימי ראשון אינם קלים לו ואני כבר יודעת שברגע שירגע ויתעשת הוא יבוא לשבת לצידי ויניח את ראשו על כתפי ויתחיל לספר את מה שעובר עליו.
כל מה שאני צריכה לעשות זה להמתין.
אז אני ממתינה.
השבת עברה חלפה לה במהירות. רוני נסעה עם שחר לבסיס בדרום, אסף חזר למעונות ואיתן יהיה כל השבוע באימוני כושר קרבי בשטח מטעם בית הספר. הדממה הזאת של הבית, השקט הקיצוני מול החיות של יום שבת מאד קשה לי. הם עוזבים את הבית אחד אחד ואני גאה בהם על הצעדים העצמאיים שהם עושים בעולם הגדול, אבל לבה של אמא לא יודע מרגוע ואני לא יכולה להפסיק לדאוג להם.
הערב חזרתי הביתה מוקדם מהעבודה כי לא הרגשתי כל כך טוב, אני חושבת שאני חווה שביזו"ת יום א' רק מהסוג שמיועד לאמהות. אחרי שעה של שינה טובה מלווה בכדור נגד כאב הראש אני מרגישה כמו חדשה. בעלי חוזר היום מאוחר מהעבודה, אני חושדת שזו דרכו להתמודד עם שביזו"ת יום א' המיועדת לאבות. הבית מסודר, יש אוכל שנשאר משבת ואני לא מוצאת את עצמי בבית, גם בטלוויזיה אין מה לראות.
אני מכינה לי כוס תה צמחים ומתיישבת לכתוב, ממשיכה מהנקודה בה הפסקתי יום קודם. הכתיבה נעימה לי הרבה יותר ממה שחשבתי שתהייה ואני שוקעת בה ובזיכרונות, מפליגה אל העבר.
אלון הציע לי לשבת בספסל המרכזי שמיועד לשמיניסטים ואני כמהופנטת הלכתי שבי אחריו. הוא דיבר איתי על הלימודים ובית הספר, שאל אם היו לי קשיי התאקלמות במעבר לתיכון, העביר ביקורת על המורים ועל החומר הנלמד. אלון פשוט דיבר. דיבר על הכל ובגובה העיניים עד שלאט לאט הביטחון חזר אליי ומצאנו את עצמנו מנהלים דיונים ברומו של עולם.
מאותו היום, נהיינו זוג.
ראיתי את קנאת החברות שלי על כך שאני מסתובבת חופשי בחברת השמיניסטים. ניסיתי להסביר להן שזה לא מדוייק, שאלון הוא עוף מוזר שלא מאורע חברתית, ככה שבעצם אני לא מכירה אף אחד אחר מלבדו ואיני משתתפת בפעילויות ומסיבות של השמיניסטים.
אף אחת לא האמין לי, אז הפסקתי לנסות להסביר.
לאט לאט חברות שלי התרחקו וכל מה שנשאר זה אלון ואני, חיים בתוך עולם משלנו.
היו לילות שהייתי שוכבת ערה ונזכרת בפנטזיות שלי מהעבר, בספרים שקראתי ובדמויות שהערצתי, ולא יכולתי שלא להתרשם מגודלו של מזלי על התגשמות החלום לכדי מציאות. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר ממה שנתפסה בעיניה של ילדה בת 16.
היום, בעיניים הבוגרות שלי, אני יכולה לבקר את עצמי ולשאול איך לא ראית את זה מגיע, אבל עיניה של נערה רואות ורוד והן עדיין לא מפותחות מספיק לזהות את הצבעים האפורים של החיים ובטח שלא להבחין בהבדלים בין גווני האפור. כך שבסיום שנת הלימודים, כשאלון הזכיר לי שבעוד כשלושה שבועות הוא מתגייס, התרגשותי היחידה נבעה מכך שעכשיו יהיה לי חבר חייל, שזה הרבה יותר מרשים משמיניסט.
במעט ימי החופש המשותפים לי ולאלון, לפני גיוסו לצה"ל, השתדלתי למלא בפעילויות ובילויים משותפים, אך המשימה לא הייתה פשוטה בכלל. אלון לא היה מרוכז בכל הדברים שביקשתי שנעשה ולפעמים נראה כאילו הוא מאבד את סבלנותו ומתייחס אליי כאל ילדה קטנה. כל מה שעניין את אלון זה הצבא. עיניו ממש ברקו כשדיבר על הגיוס המתקרב. הוא סיפר לי על היחידה המיוחדת אליה התקבל, על הטירונות הארוכה והקשה המצפה לו. הוא דיבר על חווית הצבא, על האתגרים והחברים הנורמליים שסוף סוף ימצא, לא כמו הילדים בתיכון שכל מה שמעניין אותם זה מה חושבים עליהם ומה יגידו.
אלון לקח אותי למוזיאון הפלמ"ח, למוזיאון ההגנה ודומיהם. הוא נתן לי לקרוא ספרים על ציונות וההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה.
ואני התחלתי להתעייף.
הוא שיחזר בפרטי פרטים את הקרבות והמהלכים האסטרטגיים והטקטיים של מלחמת העצמאות.
ואני לא באמת הקשבתי.
אלון אירגן לנו טיול שטח לארבעה ימים במכתש רמון, עם אוהלים, שקי שינה ואוכל בקופסאות שימורים.
ואני חיכיתי רק שיתגייס כבר.
ב-25 ליולי 1966 אלון סוף סוף התגייס.
עם גיוסו הוא הפך לאדם אחר, מישהו שלא הכרתי. במבט לאחור, אני יכולה להגיד שהוא התבגר והפך מנער לגבר, אבל אז לא הבנתי את זה והשינוי שעבר הפחיד והרתיע אותי.
הריחוק הפיזי בינינו, נוסף לפער בחיינו שהלך ונפער, היו בלתי נסבלים ועוד בטרם הסתיימה חופשת הקיץ ואלון היה רק בתחילת אימוני הטירונות שלו, נפרדנו.
אני שומעת את המפתחות של בעלי וממהרת לסגור את היומן ולהטמין אותו בתחתית השידה שלי ליד מיטתינו. הייתכן שאני מתביישת להודות בפניו שהתחלתי לכתוב אחרי ההתנגדות הנוקשה שלי לנושא? או אולי מדובר במשהו אחר?!
אני מזהה את סימני העייפות על פניו של בעלי, אין אלה סימנים של עייפות פיזית, אלא עייפות נפשית וזיקנה. בעשרים שנות נישואינו למדתי להכיר כל תנועה, כל הבעה וכל מחשבה המבליחה ולו לרגע מבעד לעיניו הכחולות. אני יודעת שעכשיו הזמן להתרחק, לקחת כמה צעדים לאחור ולתת לו את המרחב שלו.
ימי ראשון אינם קלים לו ואני כבר יודעת שברגע שירגע ויתעשת הוא יבוא לשבת לצידי ויניח את ראשו על כתפי ויתחיל לספר את מה שעובר עליו.
כל מה שאני צריכה לעשות זה להמתין.
אז אני ממתינה.
המשך יבוא...
