יום הולדת שמונה

אני כבר בן שמונה, אני ילד גדול. 
שמונה זה גיל חשוב, גיל של בגרות.
אני בן שמונה, אני כבר בוגר.
אז למה אני לא מרגיש כל כך בוגר?!
כל כך חיכיתי ליום הולדת הזה, כולם יודעים שיום הולדת שמונה זה יום ההולדת הכי חשוב, מלבד אולי הבר-מצווה.
אולי... אולי זה בגלל שהמסיבה לא הייתה כמו שרציתי. החברים שלי בכלל לא באו כי יום ההולדת שלי תמיד נופל בחופש הגדול. הייתי במסיבות יום הולדת שמונה של ילדים אחרים, ותמיד יש הרבה משחקים, צעצועים, חברים וליצנים, אבל לא ביום הולדת שלי.
במסיבת יום הולדת שמונה שלי הייתה רק המשפחה הקרובה. ישבנו סביב שולחן אוכל גדול כך שבקושי הצלחתי לראות את האוכל שהונח עליו וזה בכלל לא שיפר את ההרגשה שלי ולא גרם לי להרגיש ילד בוגר. ראיתי את המבוגרים מדברים ביניהם בקולי קולות, כאילו משחקים פינג פונג עם המילים וכל אחד מנסה לנצח. במסיבת יום הולדת שמונה שלי, במקום קולות צחוק של ילדים וקולות עליזים של ליצנים, ראיתי את המשפחה שלי יושבת ליד השולחן ומתנהגת כחבורה של אנשים משוגעים ומצחיקים שלא ברור למה בכלל הם באו, כאילו שהם בכלל שכחו שלי יש יום הולדת שמונה.
בערב כשכולם סוף סוף הלכו, הייתי בטוח שמחכה לי מתנה מיוחדת, הפתעה שההורים שלי הכינו, משהו שישמח אותי מאד, משהו שיסמל את המעבר שלי לעולם המבוגרים - כי אני בן שמונה כבר ואני ילד גדול.
כשהבית סוף סוף נדם, אבא שלי בא אלי לחדר עם קופסה ענקית עטופה בנייר צבעוני. כ"כ שמחתי על המתנה שלא חשבתי בכלל על כך שנייר העטיפה הצבעוני בכלל לא מתאים למתנות של ילדים גדולים.
אבא ניגש אליי, נישק אותי על המצח והתחיל לדבר. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר. זה לא היה מה שציפיתי, אבל לאט לאט הערפל התפזר והסתבר לי שאבא נוסע, שהוא ממהר לטיסה כדי לפגוש חבר קרוב שלא ראה הרבה זמן והוא ממש עכשיו חייב ללכת. אז גם ראיתי לראשונה את המזוודה שלו ליד דלת הכניסה. האם היא הייתה שם קודם? האם לא ראיתי אותה מרוב התלהבות לקראת יום ההולדת? איזה מן ילד בוגר אני, אם אני לא שם לב לפרטים כאלה?!
רצף המחשבות שלי נקטע פתאום כשאבא הגיש לי את המתנה בהתלהבות וביקש שאני אפתח אותה, הרי ילד בן שמונה צריך לקבל צעצוע חדש. אבל אני לא רוצה אותו, אני לא צריך אותו, אני בן שמונה, אני בוגר, אני לא ילד, לא צריך צעצועים. אני רוצה שאבא ישאר, שאבא ייסע איתי לטיול בצפון, שאבא יחגוג איתי את הבגרות שלי, ככה... בין גברים.
אני בוכה.
אני בוכה מאהבה אליו ומהתסכול והרצון שיישאר.
אז איך אני יכול להרגיש בוגר אם אני בוכה ביום הולדת שמונה שלי?!
אחרי שאבא הולך והדמעות מפסיקות, אני מתיישב לנגן שיר חדש בגיטרה שלי, כדי להתעלות מעל הכאב. ואני מתחיל להרגיש את הבגרות מתגנבת ומשתלטת עליי, אני הרי יודע שהוא נוסע לחברה החדשה שלו שפגש בטיול במזרח הרחוק.