אוקטובר 1990 - חלק ב'

אנה עקבה בתשומת לב רבה אחר מעשיהם של הוריה בחודשים האחרונים, אספה כל פיסת מידע, ממש כמו שרלוק הולמס, והשקיעה מאמצים רבים להרכיב את הפאזל ולהבין למה חייה השתנו כל כך.
היו הרבה רמזים - הוריה התרוצצו אכוזי תזזית, מידי יום נעלמו עוד ועוד חפצים מביתם והופיעו יותר ויותר מזוודות ותיקים. השיחות בין הוריה לבני משפחה אחרים היו מלאי התרגשות עצבנית שהדהדה מבעד ללחישותיהם. ואז גם הופיעו הארגזים, שנים עשר ארגזי עץ ענקיים שמילאו את החצר ומידי יום בלעו ברעבתנות את החפצים בחייה, מיטות, שולחנות, ארונות... ומה לא.

לאורך כל חקירתה, האינטואיציה של אנה לחשה לה שהכל קשור לסוד המשפחתי. אנה הייתה למודת ניסיון וידעה שאינה יכולה להתעלם מתחושות הבטן, הרי זו לא הפעם הראשונה שחייה היטלטלו והזדעזעו בגלל סודה. לא פעם היא נאלצה לסבול ולהבליג, לנשוך שפתיים ולהתעלם ולו רק כדי לא לחשוף את הסוד.

אחד האירועים הראשונים, שהיה לאבן ירחיים אותה נושאת אנה כצלקת מאז, היא לידתו של אחיה הקטן בהיותה בת ארבע. לידת בן במשפחה יהודית לוותה בהתרגשות רבה מהולה בפחד. פחד שבתור ילדה בת ארבע אנה לא יכלה להבין אבל גם לא יכלה שלא לחוש בו. משפחתה השתנתה, מתח עמד כקיר איתן באוויר מלווה בריח החשש והבלבול. היא רצתה לעזור, להחזיר את הדברים למה שהיו פעם, אבל מצאה את עצמה לבד, צופה מהצד אבל לא באמת נוכחת.

שמונה ימים לאחר לידתו של אחיה, התכנסה כל המשפחה המורחבת, בדירת שני חדרים בה התגוררה משפחתה. אירוע כזה מעולם לא התרחש קודם, למיטב זיכרונה. אנה הכירה כל אחד ואחת מבני משפחתה שהגיעו. היא עמדה בהתרגשות ליד הדלת, ככלב הממתין לבעליו בציפייה, מופתעת כל פעם מחדש כשעוד מישהו מגיע ומצטרף לחגיגה. לאט לאט הבית התמלא עד אפס מקום, אבל נראה שאף אחד מלבדה לא שם לב לכך. היא ניסתה למצוא את דרכה בין רגלי המבוגרים, לנווט את עצמה משיחה לשיחה, לצפות בהבעות פניהם בעודם מספרים רכילות עסיסית או מתלוננים על תחלואים קבועים.
זו הייתה הצגה של ממש, הצגה של החיים בהתגלמותם ואנה נהנתה מכל רגע... עד שהמסך ירד. הוריה ביקשו שתלך לשחק בחצר עם השכנים, הם התעקשו ובסוף הם גם ממש דחפו אותה מחוץ לדלת הכניסה. אנה עמדה המומה בפני הדלת הנעולה. הזיכרון חד ממש כמו הצלקת. היא זוכרת שהבליגה, לא בכתה, לא צעקה ולא בעטה בדלת, הרי הוריה לימדו אותה להיות שקטה, לא להסב יותר מידי תשומת לב לעצמה ולא לתת סיבה לאנשים, בעיקר לשכנים, לשנוא אותה.

כשהיא יושבת מול ערימת התיקים בביתה, אנה ידעה מה שלא ידעה בגיל ארבע. כל מה שקרה לה היה קשור בסוד המשפחתי, סוד עליו השתדלה להגן באדיקות וכל פעם נכלה נוק-אאוט ונכשלה. אחרי בירור ארוך עם אמה, אנה הבינה שאין זה אשמתה, הרי יש בעולם אנשים עם כוחות אל טבעיים המסוגלים לזהות יהודים רק עפ"י המראה שלהם. גם לאמה של אנה היו כוחות מהסוג הזה. כל פעם כשהיא טיילה ברחובות העיר, הייתה מציינת מיהו יהודי ומיהו גוי, היא אפילו סיפרה לאנה על שתי בנות כיתתה שגם הן יהודיות, אבל רק הן.
אנה הייתה בטוחה שגם לה יש כוחות מסוג כלשהו שיאפשרו לה להגן על הסוד, אבל התאכזבה לשמוע שכל מה שיש ביכולתה לעשות הוא להיות ילדה טובה, לא לבלוט יותר מידי ולא למשוך תשומת לב מיותרת, כך שאם לא ישימו לב אליה לא ישמו לב גם לסודה.
זה אומנם נשמע הגיוני, אבל היה הרבה יותר קשה לביצוע ממה שאנה חשבה. היא אהבה לדבר עם ילדים בכיתתה ולהיות הראשונה שעונה על שאלות המורה, להיות האצנית הכי מהירה ורוכבת האופניים הכי טובה מבין חבריה, לנסות להיות הכי הכי.
אנה פנתה לאביה בתקווה למצוא פתרון אחר שלא ימנע ממנה את הדברים שהיא אהבה. אביה הסביר, ששם משפחתה של אנה הוא שם מיוחד במינו, שם של יהודים. כך שכל מי שיודע את שמה המלא, יודע גם את סודה. באותו הרגע, במהירות בה נשמטת צלחת מהיד ומתנפצת לאלפי רסיסים, אנה חשה סלידה עמוקה משם משפחתה. שם משפחתה הפך בן רגע לאות קלון, לחבר בוגדני שבמקום לגונן עליה, חושף את סודותיה באכזריות. היא התביישה בו והשתדלה להימנע מאמירת שמה המלא בכדי למזער את הנזק, כדי לצמצם את מעגל האנשים שידעו מי היא באמת.

מסקנות החקירה הראשונית היו חד משמעויות, המניע לרצף האירועים הוא הסוד. אנה הרגישה התרוממות רוח, כי עכשיו היא יכולה להמשיך לשלב הבא בחקירתה: מה רצף האירועים הלא שגרתיים בחייה נושא בחובו? ולאן נעלמה הבובה האהובה עליה ביותר?

המשך יבוא...