יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

הזמן עושה את שלו - חלק ב'

כמו בספרים
השבת עברה חלפה לה במהירות. רוני נסעה עם שחר לבסיס בדרום, אסף חזר למעונות ואיתן יהיה כל השבוע באימוני כושר קרבי בשטח מטעם בית הספר. הדממה הזאת של הבית, השקט הקיצוני מול החיות של יום שבת מאד קשה לי. הם עוזבים את הבית אחד אחד ואני גאה בהם על הצעדים העצמאיים שהם עושים בעולם הגדול, אבל לבה של אמא לא יודע מרגוע ואני לא יכולה להפסיק לדאוג להם. 

הערב חזרתי הביתה מוקדם מהעבודה כי לא הרגשתי כל כך טוב, אני חושבת שאני חווה שביזו"ת יום א' רק מהסוג שמיועד לאמהות. אחרי שעה של שינה טובה מלווה בכדור נגד כאב הראש אני מרגישה כמו חדשה. בעלי חוזר היום מאוחר מהעבודה, אני חושדת שזו דרכו להתמודד עם שביזו"ת יום א' המיועדת לאבות. הבית מסודר, יש אוכל שנשאר משבת ואני לא מוצאת את עצמי בבית, גם בטלוויזיה אין מה לראות.


אני מכינה לי כוס תה צמחים ומתיישבת לכתוב,
ממשיכה מהנקודה בה הפסקתי יום קודם. הכתיבה נעימה לי הרבה יותר ממה שחשבתי שתהייה ואני שוקעת בה ובזיכרונות, מפליגה אל העבר.


אלון הציע לי לשבת בספסל המרכזי שמיועד לשמיניסטים ואני כמהופנטת הלכתי שבי אחריו. הוא דיבר איתי על הלימודים ובית הספר, שאל אם היו לי קשיי התאקלמות במעבר לתיכון, העביר ביקורת על המורים ועל החומר הנלמד. אלון פשוט דיבר. דיבר על הכל ובגובה העיניים עד שלאט לאט הביטחון חזר אליי ומצאנו את עצמנו מנהלים דיונים ברומו של עולם.


מאותו היום, נהיינו זוג. 


ראיתי את קנאת החברות שלי על כך שאני מסתובבת חופשי בחברת השמיניסטים. ניסיתי להסביר להן שזה לא מדוייק, שאלון הוא עוף מוזר שלא מאורע חברתית, ככה שבעצם אני לא מכירה אף אחד אחר מלבדו ואיני משתתפת בפעילויות ומסיבות של השמיניסטים.

אף אחת לא האמין לי, אז הפסקתי לנסות להסביר.
לאט לאט חברות שלי התרחקו וכל מה שנשאר זה אלון ואני, חיים בתוך עולם משלנו.

היו לילות שהייתי שוכבת ערה ונזכרת בפנטזיות שלי מהעבר, בספרים שקראתי ובדמויות שהערצתי, ולא יכולתי שלא להתרשם מגודלו של מזלי על התגשמות החלום לכדי מציאות. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר ממה שנתפסה בעיניה של ילדה בת 16. 

היום, בעיניים הבוגרות שלי, אני יכולה לבקר את עצמי ולשאול איך לא ראית את זה מגיע, אבל עיניה של נערה רואות ורוד והן עדיין לא מפותחות מספיק לזהות את הצבעים האפורים של החיים ובטח שלא להבחין בהבדלים בין גווני האפור. כך שבסיום שנת הלימודים, כשאלון הזכיר לי שבעוד כשלושה שבועות הוא מתגייס, התרגשותי היחידה נבעה מכך שעכשיו יהיה לי חבר חייל, שזה הרבה יותר מרשים משמיניסט.
התפכחות ראשונה
במעט ימי החופש המשותפים לי ולאלון, לפני גיוסו לצה"ל, השתדלתי למלא בפעילויות ובילויים משותפים, אך המשימה לא הייתה פשוטה בכלל. אלון לא היה מרוכז בכל הדברים שביקשתי שנעשה ולפעמים נראה כאילו הוא מאבד את סבלנותו ומתייחס אליי כאל ילדה קטנה. כל מה שעניין את אלון זה הצבא. עיניו ממש ברקו כשדיבר על הגיוס המתקרב. הוא סיפר לי על היחידה המיוחדת אליה התקבל, על הטירונות הארוכה והקשה המצפה לו. הוא דיבר על חווית הצבא, על האתגרים והחברים הנורמליים שסוף סוף ימצא, לא כמו הילדים בתיכון שכל מה שמעניין אותם זה מה חושבים עליהם ומה יגידו.

אלון לקח אותי למוזיאון הפלמ"ח, למוזיאון ההגנה ודומיהם. הוא נתן לי לקרוא ספרים על ציונות וההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה. 

ואני התחלתי להתעייף.
הוא שיחזר בפרטי פרטים את הקרבות והמהלכים האסטרטגיים והטקטיים של מלחמת העצמאות.
ואני לא באמת הקשבתי.
אלון אירגן לנו טיול שטח לארבעה ימים במכתש רמון, עם אוהלים, שקי שינה ואוכל בקופסאות שימורים.
ואני חיכיתי רק שיתגייס כבר.

ב-25 ליולי 1966 אלון סוף סוף התגייס.

עם גיוסו הוא הפך לאדם אחר, מישהו שלא הכרתי. במבט לאחור, אני יכולה להגיד שהוא התבגר והפך מנער לגבר, אבל אז לא הבנתי את זה והשינוי שעבר הפחיד והרתיע אותי.
הריחוק הפיזי בינינו, נוסף לפער בחיינו שהלך ונפער, היו בלתי נסבלים ועוד בטרם הסתיימה חופשת הקיץ ואלון היה רק בתחילת אימוני הטירונות שלו, נפרדנו. 

אני שומעת את המפתחות של בעלי וממהרת לסגור את היומן ולהטמין אותו בתחתית השידה שלי ליד מיטתינו. הייתכן שאני מתביישת להודות בפניו שהתחלתי לכתוב אחרי ההתנגדות הנוקשה שלי לנושא? או אולי מדובר במשהו אחר?!


אני מזהה את סימני העייפות על פניו של בעלי, אין אלה סימנים של עייפות פיזית, אלא עייפות נפשית וזיקנה. בעשרים שנות נישואינו למדתי להכיר כל תנועה, כל הבעה וכל מחשבה המבליחה ולו לרגע מבעד לעיניו הכחולות. אני יודעת שעכשיו הזמן להתרחק, לקחת כמה צעדים לאחור ולתת לו את המרחב שלו. 

ימי ראשון אינם קלים לו ואני כבר יודעת שברגע שירגע ויתעשת הוא יבוא לשבת לצידי ויניח את ראשו על כתפי ויתחיל לספר את מה שעובר עליו. 

כל מה שאני צריכה לעשות זה להמתין. 

אז אני ממתינה.
המשך יבוא...

יום שישי, 24 בדצמבר 2010

הזמן עושה את שלו - חלק א'

הקדמה
סיפור זה נכתב עבור כל הקוראים שביקשו סיפור שמח ואופטימי.
סיפור זה מוקדש לכל הציניקנים וכל מי שאיבד את אמונתו באהבה.
הסיפור מבוסס על אירועים אמתיים.

ההתחלה
כוס התה צמחים שהרגע הכנתי לי מאד חמה ואיני מצליחה לשתות, אז אני מחבקת אותה בידיי ומקשיבה. מקשיבה לשקט, לדממה המרגיע, לשלווה של ביתי. אני לבד בבית, הילדים בשבת זו הלכו לעיסוקיהם ובעלי יצא לריצת הבוקר הקבועה שלו, עליה הוא לא מוותר גם לא בשבת. ואני כאן בבית, לבד, נהנית מהשקט, כי זהו שקט טוב, שקט לפני הסערה בה יכנסו ילדיי הביתה לקראת הצהריים וכולנו נשב לשולחן האוכל.

אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על ילדיי, איך הם גדלו והפכו מתינוקות לאנשים גדולים. איני יכולה שלא לחוש פליאה וגאווה על האנשים שהם נהיו, ואושר גדול על כך שזכיתי בהם. מחשבותיי נודדות ואיני מצליחה לדחוק, כהרגלי בשבועות האחרונים, את בקשתה של בתי. אני שומעת את קולה מפציר בי לכתוב את זיכרונותיי ומבטיחה לי שזה יעשה טוב גם לי וגם למשפחה כולה.
מעולם בחיי לא ניהלתי יומן ולא היה בי שום צורך לכתוב, לכן בקשתה של בתי מרתיעה אותי ואפילו מטילה עליי מעט אימה. אבל ביום שבת שלו ורגוע זה קולה של בתי לא הפסיק להישמע שוב ושוב במוחי ותהיתי על מה הייתי כותבת, לו הייתי נעתרת לבקשתה. מאיפה בכלל מתחילים?!

הרגע המשמעותי הראשון בחיי, עליו שווה לספר זו תחילת שנת הלימודים, שנת 1965, הייתי אז בת 15 והתחלתי את לימודיי בתיכון.
בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי יושבת לשולחן ומתחילה לכתוב.

אני זוכרת את יום הלימודים הראשון כאילו זה היה אתמול. את הלילה העברתי במחשבות קדחתניות והתרגשות אין סוף שלא אפשרו לי להירדם. חששתי מהחברים החדשים שאצטרך להכיר, חששתי מהלימודים שהבטיחו שיהיו הרבה יותר קשים, חששתי מהיום הזה והשתוקקתי לו. הייתי בטוחה שאחרי שאתחיל את לימודיי בתיכון אהיה אישה ולא סתם ילדה. וחשבתי על מה יהיה ואיך יהיה?! והכי התרגשתי מהמחשבה על כך שעכשיו סוף סוף יהיה לי חבר, הרי ידוע שלכולם בתיכון יש חברים ולא סתם חברים, חברים רציניים. 
עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם, אך בעיני רוחי עלתה דמותה של אליזבת' בנט, מהספר האהוב עלי ביותר גאווה ודעה קדומה של ג'ין אוסטן, ודמיינתי איך כמוה אני אפגוש את אהבת חיי בתיכון,  בחור מסוקס, בעייתי ומנודה, נפש אומן. ומוחי התחיל לטוות את רשת האירועים שתקרב בינינו.

באותו הבוקר לא היה קל, לראשונה לא הצלחתי להחליט מה ללבוש לבית הספר. אמנם הכנתי לי יום קודם את הבגדים, אבל משהו בהם לא הסתדר ולא התאים למצב רוחי באותו הבוקר. מרוב התלבטויות כמעט ואיחרתי ביום הראשון ללימודים, מה שרק הוסיף ללחץ שבו כבר הייתי נתונה.

למרות כל הלחץ וההתרגשות, היום הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים והכל תקתק לפי התכנית. הכרתי חברים חדשים שדווקא היו בסדר, והלימודים היו בדיוק באותה רמת הקושי כמו ביסודי, והתיכון התנהל עפ"י אותם חוקים כמו בית הספר הקודם, כשההיררכיה המעמדית נשמרת גם כאן בין השכבות.

הימים עברו והתיכון הפך לשגרה. הימים הפכו לשבועות ולחודשים מלאים בלימודים המלווים במבחן ועוד מבחן, מסיבות כיתה בסופי שבוע וסרט בקולנוע רמה ברמת גן בימי חמישי עם חברות. 
חלומותיי על אהבת חיי אותה אפגוש בתיכון נגוזו ונשכחו זה מכבר והייתי עסוקה בחיי החדשים, בלימודים ובבילויים כך שלא הרגשתי צער או אכזבה, פשוט לא זכרתי.

יום אחד חברה שלי ביקשה ממני שאתלווה אליה בהפסקה למחששה, כי אין לה עם מי ללכת. סירבתי בכל תוקף, סיגריות היו אצלי מחוץ לתחום.
חיוך עולה על פניי עם כתיבת השורות האחרונות, יכולתי לראות את ההלם על פניהם של ילדיי כשיקראו שורות אלה, הם לא יאמינו שהתנגדתי לעישון, כי היום אני מעשנת כמו קטר, שתי קופסאות ביום.

בסוף הלכתי. עמדתי בצד, מנסה לעצור את נשמתי כדי לא להיחנק מעשן הסיגריות.
לפתע מישהו קרא לעברי, "היי את, מה את עושה כאן אם את לא מעשנת?"
בראש כבר התארגן לו נאום תוכחה על זה שלא אותי צריך לשאול שאלה מהסוג הזה, אלא אותו, אבל כרגיל דבר לא יצא מפי ועמדתי במבוכתי מתפללת לאלוהים שיקבור אותי כאן ועכשיו.
"אני מדבר אליך! אני יודע שאת שומעת אותי!" לא ידעתי מה לעשות. חברה שלי הפנתה את גבה אלי כדי שלא יחשבו שהיא מכירה אותי ועמדתי ככה בטיפשותי כשפי מסרב להיפתח למרות שמוחי צעק תשובות מתוחכמות ביותר.

"תעזוב אותה, מה אכפת לך?" שמעתי מישהו אחר אומר לו. לפני אותו רגע לא שמתי לב בכלל שהוא שם, הוא עמד בצד ועישן לבדו, תוך כדי קריאה בספר שלא הכרתי.
"מה קרה לך, אתה לא רואה שהיא ט'תניקית שלא אמורה בכלל להתקרב לשמיניסטים מרחק של פחות מ-50 מטר, אלא אם כן קראו לה? היא מפרה את הכללים".
הבחור המסתורי, זרק את הסיגריה באדישות, אינו מסיר את עיניו ממנה, מעך אותה ברגלו כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם וניגש אליי. הוא עמד במרחק מטרים בודדים ממני, עד שיכולתי להריח את האפטרשייב שלו. הוא נעמד כחומה ביני לבין השמיניסטים. עיניו מצאו את עיניי ולא הסירו מבט לרגע: "איך קוראים לך?"
"קלרה" מלמלתי לא מאמינה למה שקורה.
"קלרה, אלון. בואי נלך מפה, במלא החברה פה לא משהו" הוא חיבק את כתפיי בלי היסוס והוביל אותי חזרה לכיוון החצר המרכזית.

שקעתי כל כך בסיפור שלא שמעתי את בעלי דופק בדלת, קפצתי מבהלה למשמע צלצול הפעמון, שהחזיר אותי למציאות כפעמונו של מהפנט. 
בעלי נכנס מיד למקלחת ואני מיהרתי להסתיר את היומן. עם כל אהבתי אליו אני עדיין לא מוכנה שיקרא בו. לא הספקתי להרהר בהתנהגותי כי כבר שמעתי את קולותיהם של ילדיי נכנסים הביתה ומביאים איתם ריחות וסיפורים מחייהם הבוגרים, מאפשרים לי להציץ פנימה, ולו לרגע, ולהיות חלק מחיים אלה.

המשך יבוא...

יום שישי, 17 בדצמבר 2010

גבר צעיר, נאה למראה, יושב על ספסל ומעשן סיגריה

רוני וגלית, החברות הכי טובות כבר יותר מעשרים שנה, רצו כמידי ערב במסלול הריצה בפארק העירוני, כשהבחינו בגבר צעיר, נאה למראה יושב על ספסל ומעשן סיגריה. הן לא השקיעו ולו שבריר של מחשבה והמשיכו לספר אחת לשנייה את קורות היום תוך כדי ריצתן.
דוד, מורה לטאי צ'י מזה 30 שנה המתין בסבלנות לתלמידיו על כר הדשא בפארק העירוני, בעודו מרוקן את מוחו ונשמתו ומתכונן לבואם של התלמידים. הקבוצה הייתה מצומצמת, לא כמו פעם, כך שלא נאלץ להמתין הרבה והתחיל את השיעור כשלא הוא ולא תלמידיו לא נותנים את דעתם לגבר צעיר, נאה למראה שישב על ספסל ועישן סיגריה.
מירי הקפידה בחודשיים האחרונים לצאת להליכות בפארק העירוני בערב, כשהיא דוחפת את עגלת התינוק אליה קשורה כלבת הלברדור, היא הקשיבה למוזיקה בווליום גבוה מנסה להבריח את שטף המחשבות הטורדניות שלא נותנות לה מנוח בחודשיים האחרונים, כך שבכלל לא שמה לב לגבר הצעיר, נאה למראה יושב על ספסל ומעשן סיגריה.

ערב אחד, כשרוני מספרת לגלית על הריב האחרון שהיה לה עם בעלה, נפתחו שרוכי נעלי הספורט ורוני עצרה לקשור אותן ליד ספסל שעמד לצד מסלול הריצה, כשלפתע הבחינה בגבר צעיר, נאה למראה יושב ומעשן סיגריה. היא בחנה אותו מזווית עינה כדי לא להיות בוטה, קשרה את נעליה והמשיכה בדברים: "תמיד האמנתי שאתחתן עם גבר נאה, כמו זה שיושב על הספסל, אבל איכשהו נתקעתי עם הגוש בשר הזה שדבוק כל היום לספה ועוד מעז להתלונן שהוא מרגיש שאני לא נמשכת אליו כמו בעבר".
באותו הערב הגיע דוד כהרגלו לפארק מעט לפני תלמידיו כדי להתכונן נפשית לשיעור וגילה למורת רוחו כי גוש צואה לא נעים מאתר את כר הדשא הקבוע שלו. דוד לא נתן לתסכול להשתלט ופנה לחפש מקום אחר להעברת השיעור, כשלפתע הבחין בגבר צעיר, נאה למראה יושב על ספסל ומעשן סיגריה. דוד החליט להעביר את השיעור לקרבת הספסל בתקווה לתפוס את עינו של הצעיר ואולי לצרף אותו לשיעור.
בערב המדובר, במהלך הליכת הערב הקבועה של מירי, היא שמעה את בכי תינוקה בן החודשיים מתפרץ מבעד לחומות המוזיקה. היא נאנחה, וחיפשה מקום בו תוכל להאכיל את התינוק, כשלפתע הבחינה בגבר צעיר, נאה למראה יושב על ספסל ומעשן סיגריה. היא רצתה לשבת לידו, אך המשיכה בתסכול לחפש ספסל פנוי אחר בגלל עשן הסיגריות.

למחרת רוני וגלית ניפגשו לריצתן הרגילה וגלית סיפרה על כנס הרופאים הבינלאומי שבעלה הוזמן להרצות בו, ועל כך שהיא מתלבטת אם לנסוע עם הילדים או להשאיר אותם בהשגחת אמא שלה. תוך כדי הסיפור רוני מעדה ונקעה את קרסולה, בין אנחה לאנחה התנצלה בפני גלית על כך שתאלץ לחזור הביתה וזה בסדר שגלית תסיים את הריצה בלעדיה. גלית לא הקשיבה והתעקשה שרוני תשב להירגע ולאחר מכן היא תלווה אותה לביתה. רוני דידתה לספסל הקרוב ביותר והתיישבה ליד גבר צעיר, נאה למראה שישב ועישן סיגריה. גלית נעמדה לצידה ונראתה מודאגת למראה הסבל והכאב שניבט מפניה של חברתה הטובה ביותר מזה עשרים שנה.
באותו הערב, דוד התמקם במקום החדש, ללא מחשבה תחילה והמתין לתלמידיו. השיעור לא היה רגוע כרגיל ותלמידיו גילו חוסר תשומת לב ואיבדו את ריכוזם לעיתים קרובות. בסיום השיעור דוד ביקש לדעת מה הפריע כל כך לתלמידיו והגיע למסקנה שככל הנראה עשן הסיגריות, אותן עישן גבר צעיר ונאה למראה שישב על ספסל בקרבת מקום. הוא ציין לעצמו לשים לב לכך להבא.
בערב המדובר, בעת הליכת הערב הרגילה של מירי, המוזיקה לא הצליחה להשתיק את הקולות במוחה, שכבר מהבוקר ליבנו את כעסה והזינו אותה רעל "איך זה יכול להיות שהוא חופשי כל היום עד השעות הקטנות והיא כבולה ללא שום זכויות לעצמה?!" היא הרגישה צורך לנקום, לקום ולעשות מעשה, לדרוש את תשומת הלב המגיעה לה, כשלפתע ראתה גבר צעיר, נאה למראה יושב על ספסל ומעשן סיגריה. הוא נראה מסתורי למדי ולרגע קט היא שקלה לפנות אליו בפלירטוט קל, אך הרגע חלף במהירות על רקע קולות הבכי והצווחות שהחזירו אותה למציאות.

ערב לאחר מכן, גלית הגיעה לביתה של רוני לביקור חולים. לרגע לא עלה בדעתה לקטוע את המסורת רבת השנים של מפגשי הערב הקבועים שלהן. היא הופתעה מאד כשדלת ביתה של רוני נשארה סגורה גם אחרי שדפקה וצלצלה מספר דקות ברציפות. גלית השאירה פתק על הדלת: "מקווה שהכל בסדר. ממתינה לך בפארק ליד הספסל שישבנו עליו אתמול. גלית". גלית התיישבה על הספסל בפארק ליד גבר צעיר, נאה למראה, שעישן סיגריה והמתינה בדאגה לחברתה הטובה ביותר שלא באה. אחרי שעה קלה, גלית פנתה לגבר הצעיר, נאה למראה שישב על ספסל לצידה ועישן סיגריה ושאלה אותו מה השעה. היא התאכזבה לשמוע שהשעה הייתה מאוחרת וכי עליה לחזור הביתה למשפחתה מבלי שפגשה את חברתה הטובה ביותר מזה עשרים שנה ואפילו לא ידעה לאן היא נעלמה.
באותו הערב, דוד הגיע מוקדם כהרגלו להתכונן נפשית לשיעור הטאי-צ'י שלו וראה גבר צעיר, נאה למראה, יושב על ספסל ליד כר הדשא שלו ומעשן סיגריה. דוד שקל להעביר את השיעו לכר הדשא הקודם, אבל הרגיש שאין זה מומלץ לשגע את תלמידיו בפרק זמן כה קצר והעדיף לפנות לגבר הצעיר, נאה למראה ולשאול אותו אם הוא מתכוון להישאר לשבת על הספסל ולעשן סיגריה עוד זמן רב. הגבר משך בכתפיו. דוד מצא את עצמו במבוכה לא מבין את משמעות התשובה, הרים את הילקוט שלו ועבר לכר הדשא הקודם, להמתין לתלמידיו.
בערב המדובר, עם יציאתה של מירי מהבית, כלבת הלברדור התנהגה באופן מוזר ומשכה את העגלה לכל מיני כיוונים, כאילו מנסה לפרוץ לחופשי. מירי ניסתה להרגיע אותה, אך לבסוף נאלצה לשחרר את הכלבה, בתקווה שלא תצטרך לרדוף אחריה מאוחר יותר. היא הלכה וצפתה כמהופנטת בכלבתה, במרחק עשרות מטרים לפניה, רודפת אחרי חתולים, משחקת עם כלבים אחרים, עוצרת לרחרח וממשיכה, כשלפתע הכלבה עצרה ליד גבר צעיר, נאה למראה שישב על ספסל ועישן סיגריה וניסתה לגרום לו לשחק איתה. מירי רצה במהירות לכיוונם, קשרה את הכלבה והתנצלה בפני הגבר הצעיר על ההפרעה. הוא לא אמר דבר, רק חייך לעברה בהבנה.

בערב למחרת, גלית הלכה שוב לרוני חברתה הטובה ביותר מזה עשרים שנה בשביל לבדוק לשלומה. הפתק אותו השאירה יום קודם לא היה, אך הדלת נותרה סגורה בפניה כמו בערב הקודם. היא ירדה מתוסכלת ומודאגת לכיוון הפארק, מחליטה לרוץ לבד ולא להמתין לרוני הפעם. גלית הייתה שקועה כל כך במחשבות שלא שמה לב למירי שיצאה בצורה מאד מסורבלת מהמעלית עם עגלת התינוק וכלבת הלברדור, כך שהן ממש התנגשו אחת בשניה. גלית מיד התנצלה ממלמלת הסבר לא ברור לחוסר תשומת ליבה בזמן שמירי מנסה להרגיע את כלבתה המנסה לקפוץ מהתלהבות על גלית.
גלית ביקשה לעזור למירי ולקחה מידיה את רצועת הכלב, הן עשו היכרות קצרה ומהר מאד הבינו שפני שתיהן מועדות לעבר הפארק. גלית שאלה אם לא איכפת למירי שהיא תצטרף אליה ומירי כל כך שמחה על ההצעה שראשה הנהן עוד בטרם יצאו המילים מפיה. הן הלכו במסלול ההליכה של הפארק העירוני מספרות זו לזו על עצמן ועל חייהן, לא שמות לב לזמן. כשהתינוק בן החודשיים התחיל לבכות, גלית הציעה בטון אמהי שישבו בספסל הקרוב כך שמירי תאכל להאכיל את התינוק. הן התיישבו ליד גבר צעיר, נאה למראה שעישן סיגריה וגלית ביקשה ממנו להפסיק לעשן עד שיסיימו, כי אין עוד ספסלים בקרבת מקום והתינוק רעב ועשן סיגריות מאד לא טוב לבריאותו. והגבר הצעיר, נאה למראה כיבה את הסיגריה ללא שום בעיה, אך המשיך לשבת לידן.
בינתיים כלבת הלברדור רצה מסביב לספסל ועצרה לעשות את צרכיה בכר דשא ממש ליד דוד שהתכונן לקראת שיעור הטאי-צ'י שלו. כעס הציף את דוד על כך שבעלי הכלב לא טורח לקחת אחריות ולרגע לא ידע מה לעשות. אם יעבור לכר הדשא השני, יש סיכוי שהגבר הצעיר, נאה למראה שישב על ספסל בקרב המקום יתחיל לעשן שוב במהלך השיעור שלו. דוד לקח נשימות עמוקות, כמו שלימד את תלמידיו, וניגש בצעדים אסרטיביים לכיוון הספסל. למראה הצעירה עם התינוק היסס, אך החליט לא לוותר הפעם וביקש לדעת האם הכלב שייך למירי. מירי מיד התחילה להתנצל, אובדת עצות לא יודעת מה לעשות עם הילד שבידיה, דוד העומד מולה וכלבת הלברדור שמתרוצצת לה חופשית. גלית היסתה את מירי, אמרה לה שתמשיך להאכיל את התינוק ברוגע וניגשה לאסוף את גוש הצרכים מכר הדשא של דוד.
כשחזרה לשבת ליד מירי על הספסל, הגבר הצעיר, נאה למראה לא היה עוד.

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

כיפה אדומה - גרסת 2010

את יום הולדתה ה-30 כיפה אדומה ציינה עם משפחתה במסעדה בנווה צדק. כשהיא צועדת לעבר השולחן בו כבר חיכו לה הוריה, כיפה אדומה כיבתה את הטלפון הנייד שלה – בפעם הראשונה מזה שנה. היא רצתה להימנע מהתוכחות של אמה על כך ש"את לא צריכה לעבוד בשעות כאלה מאוחרת" וש"זה ממש לא יפה מצד האנשים בעבודה שלך להתקשר אליך מעבר לשעות העבודה" וש"איך תמצאי גבר בחיים שלך אם כל מה שאת עושה זה עובדת?" ו... עדיף פשוט לכבות לשעה-שעתיים.
הארוחה עברה באופן רגוע יחסית ללא התלהמויות או דיונים סוערים כפי שקורה מידי פעם בינה לבין הוריה, בעיקר בכל הקשור לאורח החיים שכיפה אדומה בחרה לנהל. ובסוף הערב, בעודם נפרדים בפתח המסעדה, אמה של כיפה אדומה נתנה לה פתק בלי להסביר דבר ורק ביקשה שתפתח אותו אחרי שתגיע הביתה.

כיפה אדומה נהגה לביתה ברכב המנהלים החדש בצבע אדום במיומנות רבה, כשהיא מחזירה טלפונים לכל מי שחיפש אותה בשעתיים בהם לא הייתה זמינה.עם כניסתה לביתה, דירת שלושה חדרים צנועה בתל אביב עם נוף לים, השילה כיפה אדומה מעליה את בגדי העבודה והחליטה להכין לעצמה קפה לפני שתיגש לקרוא את המיילים החדשים שבוודאות ממתינים לה. את השעתיים הבאות היא בילתה במענה לשאלות ובקשות של לקוחותיה, עמיתיה ומנהליה, שוכחת לגמרי שהיום חוגגת היא יום הולדת 30.

למחרת כשהגיעה כיפה אדומה לעבודה, מיששו ידיה בכיס מעילה את הפתק הנשכח שנתנה לה אמה יום קודם. על הפתק נכתב בכתב יד בוטח ואופייני: " זאב 054-3464375" וזהו. כיפה אדומה זרקה את הפתק בביטול על שולחנה, מגחכת בינה לבין עצמה, "למה עוד אפשר היה לצפות מאמא?!"  מחשבות אלו לא הטרידו אותה זמן רב ומהר מאד כיפה אדומה צללה במרץ רב לעבודתה, שלעולם אינה נגמרת.

בהפסקת צהריים, כשכל עובדי החברה נוהגים לעזוב את המשרד באמתלה של ארוחת צהריים, כיפה אדומה העדיפה להישאר, להנות מהדומיה והשלווה שנפלה על המבנה, ככה לפתע באמצע היום, להזמין אוכל ולנצל את הזמן לחשיבה רגועה ונטולת לחצים. היום, באופן מפתיע, מחשבותיה נדדו לאמה ולכל הדברים שלא נאמרו ביניהן אשתקד, אבל היו מונחים על השולחן לאורך כל הערב. ובלי כל מחשבה או כוונה מבטה של כיפה אדומה נדד לכיוון הפתק שהיה זרוק מהבוקר בודד על השולחן, ובהחלטה של רגע היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה את המספר של זאב.

קול גברי ענה לטלפון בהיסוס, כדרכם של אנשים העונים לשיחה לא מזוהה. כיפה אדומה ניסתה להציג את עצמה ולהסביר מי היא ולמה היא מתקשרת, אך הניסיון היה עילג ולא ברור, בעיקר בגלל שהבינה שאין לה מושג מיהו ומה היא בכלל רוצה ממנו. לעומתה, נראה שמצבו של זאב היה אחר לגמרי ונשמע כאילו הוא ציפה לשיחה ממנה. הוא הציג את עצמו בקצרה, קבע איתה לקפה בתשע בערב בנחישות שלא אפשרה לכיפה אדומה להסס או לשקול תשובה אחרת מלבד כן. ולבסוף הוא התנצל שאינו יכול להאריך בשיחה וכי עליו לחזור לעבודה וניתק. כיפה אדומה ישבה מבולבלת, מסדירה לאט לאט את הנשימה, לא מבינה מה קרה בדיוק בדקות האחרונות, מרגישה כאילו סיימה ריצת מרטון ועוד שנייה היא תתעלף. כדי לא להילחץ היא החליטה לא לחשוב יותר מידי על שיחת הטלפון ולא על הבליינדייט הצפוי לה בסוף היום, היא חזרה לעבודתה מטמינה את חששותיה בזרם הטלפונים והמיילים שהם אדמת מבטחיה.

בשעה 21:05 הגיעה כיפה אדומה למקום המפגש כשבטנה מתהפכת וקול לא מוכר זועק במוחה: "תלכי הביתה!!! מה נראה לך שאת עושה כאן?!" בפתח בית הקפה עמד גבר ונראה כאילו ממתין למישהו, הוא נראה גבוה במידה הנכונה, לבוש בגדים אלגנטיים, חטוב ובהחלט נאה. בעודה בוחנת אותו עיניהם נפגשו, הוא ניגש אליה וחייך: "כיפה אדומה?"
"כן, זאב אני מניחה?!" היא חייכה אליו בחזרה.
הם התחבקו קלות מרעיפים נשיקה חטופה על הלחי האחת של השני. "שניכנס?"

המארחת הובילה אותם לשלוחן שלמרבה הפתעתה של כיפה אדומה הוזמן מראש – נקודת זכות על ההשקעה ומחשבה קדימה.
השיחה ביניהם זרמה, כל הערב לא היו שתיקות מביכות או סיטואציות לא נעימות והם שייטו בנחת מנושא לנושא.
הם דיברו על עבודה: "למה בחרת לעסוק דווקא בדיני משפחה?" כיפה אדומה התעניינה.
"כי אני מקדש מאד את חשיבותו של התא המשפחתי ומקווה שבדרכי הצנועה אוכל לעזור לאנשים לשמור עליו" – עוד נקודת זכות.
הם דיברו על סגנון החיים שלהם: "למה אתה עדיין גר עם ההורים?" – כיפה אדומה שאלה.
"הוריי אנשים מבוגרים והם מרגישים בודדים עכשיו שכל הילדים עזבו. ואני בן זקונים אז נשארתי כל עוד אני יכול, בשביל שהם לא יהיו לבד" – וואו איזו רגישות, חשבה לעצמה כיפה אדומה.
הם גם דיברו על חיי החברה שלהם: "למה יש לך רק חבר אחד?" – כיפה אדומה הסתקרנה.
"זה לא מדויק שיש לי חבר אחד, פשוט שאר החברים שלי חיים את חייהם ולא כ"כ אוהבים לצאת ולבלות, הוא היחיד באותו הראש איתי" הוא חייך אליה.

בסוף הערב כיפה אדומה הייתה מסוקרנת ומוקסמת מזאב, מוכנה ללכת אחריו לאן שייקח אותה. הוא ליווה אותה החוצה מהמסעדה וכיפה אדומה הייתה טרודה בלמצוא את המילים הנכונות כדי להבהיר לו שהיא נהנתה מהערב ותשמח לשמוע ממנו, אך לא ידעה איך לעשות זאת מבלי להיות בוטה מידי. כשהיא שקועה במחשבותיה וחששותיה, כיפה אדומה לא שמה לב שזאב מוביל את שניהם לכיוון קטנוע שחנה מחוץ לבית הקפה ומודעותה לכאן ועכשיו חזרה אליה רק כשזאב הגיש לה קסדה שנשלפה במיומנות מרשימה ממושב הקטנוע.
"למה אני צריכה קסדה?" כיפה אדומה הייתה מבולבלת, משתדלת לא להילחץ, לשמור על פרופורציות ולא להרוס את מה שהיה עד עכשיו דייט ממש מוצלח.
"נקפוץ אליי לקפה וקינוח, הרי אי-אפשר לסיים עכשיו ערב כל-כך מקסים" הוא ענה לה תוך כדי קריצה.

כיפה אדומה לקחה מספר צעדים לאחור, מסרבת להחזיק בקסדה שזאב התעקש להגיש לה ומלמלה בהססנות הסברים למה זה לא מתאים עכשיו ושעל אף שהערב אכן היה מקסים היא חושבת שכדאי לסיים אותו כאן כדי להשאיר טעם לעוד. אך זאב לא שמע את ההסברים ונראה כאילו זה בכלל לא מעניין אותו. במספר צעדים מהירים הוא סגר את הפער ביניהם, דוחק את כיפה אדומה אל הקיר של בית הקפה, נצמד אליה עם כל גופו ומנסה לנשק לשפתיה בכוח, אטום לחלוטין להתנגדותה וחסין מפני כוחה אשר הלך ונחלש ללא הצלחה להדוף אותו ממנה.

שקועים כל כולם במאבק ביניהם, כשכיפה אדומה מרגישה איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליה בעוד זאב בטוח בכיבושו, הם לא הרגישו במלצר שיצא מהמסעדה. המהלומה הפתיעה את זאב והוא מצא את עצמו שוכב על ריצפת המדרכה המטונפת כשמעליו מתנשא איש לבוש חולצה עם הלוגו של בית הקפה, צועק לכיוונו:
"אתה לא רואה שהגברת לא מעוניינת?!! יאללה עוף, עוף מפה סוטה!"

זאב קם מהמדרכה, עלה על האופנוע שלו ונעלם, וכיפה אדומה נותרה בגפה, מסדירה את נשימתה ואת מחשבותיה, מצטנפת במושב העור ברכב המנהלים האדום שלה ומתמלאת תחושת ביטחון.
עכשיו היא מוגנת.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

הטיול הגדול

<הסיפור הינו דמיוני ולא מבוסס על אירועים אמתיים>

 חיכיתי לנסיעה הזו בכיליון עיניים, כמו חמצן לנשימה. הטיול הגדול אחרי צבא סימל עבורי את החופש האולטימטיבי. חופש מהמשפחה שלי, מהחובות שלי, מהצבא וחופש ממחשבות על מה יהיה. הטיול היה בעבורי בריחה. בריחה אל מקום נטול עכבות ומלא ביופי טהור וטבעי כמו שרק הטבע הפראי והבתולי יכול להיות.

עבדתי חצי שנה כמו חמורה, לא נותנת לעצמי מנוח, לא מוותרת לעצמי ולו לרגע. עבדתי ביום, בלילה ואפילו בסופי שבוע, והכל למען מטרה אחת: להשיג את הכסף לטיול מהר ככל הניתן. 
העבודה גזלה את כל זמני ולאט לאט התנתקתי מהכל ומכולם. התנתקתי מחברי ילדות אותם הכרתי עוד מהגן וגם מחבריי מהצבא. לא היה לי זמן להשקיע בחברויות אלה ולא היה לי את הרצון לבזבז כסף על בילויים סתמיים בארץ, כסף שנועד לבילויים כל-כך הרבה יותר טובים בחו"ל.

בתקופה זו הצלחתי להתנתק גם ממשפחתי. הייתי חוזרת עייפה ועצבנית הביתה, רושפת גצים, מטילה חצים של אימה וחוסר סובלנות בכולם מסביבי. ראיתי את הדאגה בעיניה של אמי, דאגה למצבי הנפשי, דאגה מהעבודה הקשה ובכלל דאגה מהנסיעה המתוכננת לחו"ל. המבט הזה שלה רדף והטריף אותי יותר מהכל עד כדי כך שלא יכולתי להימצא איתה באותו החדר.

כשסוף סוף היה בידי מספיק כסף, ארשתי לעצמי להתרווח מעט ולהתחיל לתכנן את הטיול הגדול. דבר ראשון, החלטתי שאני טסה לבד, לא ממתינה לחבריי אשר הזדנבו הרבה מאחור ולא היו מוכנים עדיין לצאת לדרך. אמא ביקשה שאמצא חבר'ה אחרים בארץ לחבור אליהם לקראת הנסיעה, אבל אני סירבתי בכל תוקף. אני לא יודעת להסביר למה התנגדתי כל-כך לרעיון, אולי מתוך רצון ילדותי למרוד, אולי מתוך כעס על דאגתה ואולי מתוך מחשבות ילדותיות על כך שאני יכולה להסתדר לבד.

את כל ההכנות לטיול עשיתי לבד: חיסונים, רכישת ציוד, תכנון המסלול, הזמנת כרטיס טיסה ואפילו את הנסיעה לשדה התעופה רציתי לעשות לבד, אבל נכנעתי לתחנוניה של אמי והסכמתי שכל המשפחה תלווה אותי בדרכי להרפתקה של חיי.

הטיסה הייתה ארוכה מאד ומשעממת. לא הצלחתי להירדם מרוב ציפייה לנחיתה ולחוויות החדשות שמצפות לי. הרגשתי כמו המטוס, גוף חופשי המסוגל לעוף למרחקים כשכל העולם נפרש לרגליו.

נחתתי בלילה וחיפשתי חבר'ה צעירים, ישראלים או אחרים, שאוכל להצטרף אליהם בדיוק כמו שתיארו באתרי האינטרנט בהם קראתי לפני הנסיעה. אבל שדה התעופה היה נטוש. מעט הנוסעים שהגיעו בטיסה שלי מיהרו לאסוף את מטענם ולהתפזר איש איש לדרכו. מהר מאד הבנתי שאת הלילה הראשון אאלץ לעבור לבד והייתי גאה בעצמי על כך שידעתי לבדוק מראש אופציות לינה בדיוק למקרה הזה.
פניתי לאזור המוניות, עליתי על המונית הראשונה בתור והראתי לנהג פתק עם כתובת האכסניה. הנהג הנהן, חייך חיוך בלי שיניים, התניעה ויצאנו לדרך.

בתחילת הנסיעה נדבקתי לשמשה של הרכב כדי להנות ולהתפלא מנופיה של ארץ חדשה, אך הכל היה חשוך מסביב ולא יכולתי לראות כלום. נכנעתי לעייפותי מהטיסה ולחשכה, התרווחתי במושבי ושקעתי בשינה שלא באה אליי בכל שבע-עשר שעות הטיסה. כשהרגשתי את המונית נעצרת, פקחתי את עיניי באטיות מנסה להעיר את עצמי ולהתנער מהעייפות שנפלה עליי. ניסיתי לשאול את הנהג, בשפתי הקלוקלת, האם כבר הגענו. הוא לא הגיב, כאילו לא שמע אותי, ויצא מהמונית. הנחתי שתשובתו היא כן והתחלתי לאסוף את חפציי שהתפזרו על המושב לידי במטרה לצאת אחריו, כשלפתע דלתי נפתחה והנהג מילא את את כל המרחב בפתח.
בהתחלה חשבתי שהוא נוהג בנימוס ופותח עבורי את הדלת. מחשבה זו נסה במהירות כשקלטתי את ידיו מתעסקות עם אבזם חגורת מכנסיו. לפני שהבנתי מה קורה הוא עמד עירום מכוסה רק ע"י החשיכה. ניסיתי לברוח, לפרוץ דרך הדלת השנייה, אבל הוא תפס אותי ברגליי, השכיב אותי בכוח על המושב ונשכב מעליי. זה קרה כ"כ מהר והוא היה כ"כ גדול.

הוא קרע את הבגדים שלי מעליי, ועל אף כל ניסיונותיי להתנגד לו הוא היה בתוכי. העור שלו התערבב בעור שלי. ריח הזיעה שלו התערבב בריח הזיעה שלי. קולות העונג שלו התערבבו בקולות הבכי והתחנונים שלי.

הוא התנתק ממני באותה המהירות בה חדר לתוכי ובעודי משתנקת מבכי, הוא לבש את בגדיו ברוגע, נכנס למושב הנהג והתניע. חמש דקות אחרי הוא עצר שנית, בפתח האכסניה, זאת שהייתה רשומה על הפתק שהראתי לו. יצאתי מהמונית ברגליים כושלות וטעם של קיא ממלא את גרוני. איני יודעת איך, אבל מצאתי די כוח בתוכי לרוץ פנימה לתוך האכסניה ולדרוש להשתמש בטלפון. חייגתי הביתה, לאמא, ובלי קול ביקשתי שתחזיר אותי הביתה.
אמא לא שאלה שאלות, אמא לא הביעה דאגה, אמא לא בכתה. אמא רק הבטיחה לי בדממה בוטחת שמחר על הבוקר אהיה כבר במטוס בדרך חזרה הביתה.

לקחתי חדר באכסניה, נשכבתי על המיטה, סופרת את השניות. מחכה בכיליון עיניים לנסיעה הזו, כמו חמצן לנשימה.