יום שישי, 25 בפברואר 2011

עולם משלי

מאגנום איקס עמד מחוץ לחלון וצפה במתרחש דרך משקפי המקלט-משדר שלו ששידרו לחבריו באופן מדויק את מה שראו עיניו. ועיניו ראו הרבה מהנקודה בה הוא התמקם. הוא ראה קבוצה של אנשים מכל המינים והגילאים יושבת על רצפת בטון קרה נושאת עיניים לאיש מזוקן, האיש עמד שפוף מעט ונראה כאילו הוא נושא נאום. מאגנום איקס שלף את הננו-מגבר שלו שהתלבש באופן מדוייק על משקפיו והגביר את קולט גלי הקול כך שאפשר היה לשדר בבירור את מה שנאמר ונלחש בחדר.

המצב נראה עגום, לאט לאט הצטיירה תמונה קשה מאד לנגד עיניו של מאגנום. נראה כאילו משפחת עיגול מתכננת מהלך חדש להשתלט על העיירה שלהם. מה שהפחיד את מאגנום יותר מהכל זו ההבנה שאין למשפחתו מספיק זמן להיערך, לאסוף מודיעין ולהבין מהם כלי הנשק החדשים שישתמשו נגדם, מה זה מטאטא לעזאזל?

השקם בבוקר התכנסו שתי המשפחות בכיכר המרכזית של העיר, דרוכים, מוכנים לקרב. קרב שחוזר על עצמו בכל בוקר וקרב שתמיד נגמר בתיקו. האנשים, בעיקר המבוגרים שבהם, נראו מותשים ועייפים. בטוחים ששום דבר כבר לא יפתיע אותם ויודעים שרק חוסר תשומת לב לש היריב תאפשר להם לנצח.

מאגנום נשלח ראשון מטעם משפחת איקס לשדה הקרב וכמו בכל יום שני בו משפחת איקס מתחילה את המערכה, הוא נעמד במרכזה של רחבת הכיכר המרכזית. הסיבה לכך אולי הייתה תמוהה בעיניי משפחת עיגול שתמיד בחרו להתחיל בפינה הצפון-מזרחית של הכיכר, אבל כל משפחת איקס ידעה שהאלגוריתם המתוחכם שהם הריצו מוכיח באופן חד-משמעי שמי שמתחיל מהמרכז מגדיל את הסיכוי לניצחון. רוני, ממשפחת עיגול, נעמדה בצד הצפון-מזרחי של מאגנום ונתנה בו חיוך עייף. מאגנום הופתע, כי ציפה למהלך חדש ממשפחת עיגול לאור המודיעין שאסף אתמול, אבל רוני כהרגלה נעמדה מימינו.

בעוד אביו של מאגנום מנסה לתפעל את כסא הגלגלים החשמלי שלו, שהחל לאבד מעוצמתו - הוא כנראה שכח לטעון אותו אתמול בלילה - נשמע רעש מוזר מכיוון הכביש הראשי שהוביל לעיירה.
כולם נדמו, כבר שנים שאיש לא בא ולא יצא מהעיירה. אנשי העיירה פחדו לעזוב ולפספס את הרגע ההיסטורי בו משפחתם, סוף סוף אחרי דורות, תנצח ותשתלט על העיירה. ואנשים מבחוץ נמנעו מלהגיע כדי לא להתערב בעימות המפורסם בין משפחת איקס למשפחת עיגול.

רכב ורוד מקרטע זחל לאורך הכביש הראשי של העיירה משמיע רעש של גסיסה מהירה. הוא נעצר מטרים ספורים מעמדתו של מאגנום. אישה מוזרה, לבושה כולה ורוד, יצאה מהרכב בבקשה לעזרה. אף אחד לא זז. האישה הוורודה ניגשה למאגנום ושאלה אותו אם יוכל לתקן את המחשב הראשי ברכב שלה, כי יש עוד נסיעה ארוכה לפניה ואין שום מוסך בדרך. מאגנום נבוך אך לא זז, הוא לא יכול היה לנטוש את עמדתו בשדה הקרב.

בינתיים האישה הוורודה, מבולבלת ונבוכה על כך שאינה זוכה לתגובה, פנתה לרוני שעמדה מימינו של מאגנום וביקשה ממנה שלפחות ישאילו לה סוס כדי שתוכל להגיע ליעדה. עיניהם של כולם נפערו. עיני כל העיירה היו על האישה המוזרה בוורוד שהייתה דומה להם, לכל אחד ואחד מהם - אבל גם כל כך שונה.

יום שישי, 18 בפברואר 2011

מלחמת קיום

התעוררתי בבוקר עם תחושה לא טובה. תחושה שמשהו רע עומד לקרות.
לא הספקתי לצאת מהמיטה ומצאתי את עצמי ניצבת פנים מול פנים עם סכנה קיומית: היה פולש בבית.
תחושת האימה המשתקת נטעה את רגליי במקומן כאילו התאבנתי.
מחשבות קשות התחילו להתרוצץ בזו אחר זו במוחי, דורסות אחת את השנייה, מנסות לעורר אותי להגיב.

התחושה החזקה ביותר, הראשונה שחדרה את שריון האטימות, הייתה תחושת הבגידה. איך מישהו יכול היה לפרוץ אל ביתי שאמור להיות המקום הבטוח ביותר בעולם עבורי, ועוד באמצע הלילה כשאני בשיא חולשתי עם כל המגננות במצב חופשי. התחושה הזו לא סייעה לי במיוחד ונמלאתי אימה בלתי מוסברת, הרגשתי איך דמעות ראשונות של פניקה זולגות מעיניי בלי שליטה.

ברחתי בחזרה למיטתי, התכווצתי בפינה ממרמרת בבכי כשצמרמורת של אימה מהולה בפניקה מזינה את גופי. זה היה הרגע בו תחושה אחרת לקחה שליטה, תחושה חזקה, תחושה עוצמתית, תחושה של אומץ. למה שאני אשב כאן ואבכה כשאני יכולה להשיב מלחמה ולהגן על עצמי ועל הבית. לאט לאט צמרמורת האימה נעלמה וגופי התמלא נחישות לנצח.

כמו בכל קרב, גם כאן נדרשה אסטרטגיה. התחלתי לאסוף מודיעין ראשוני, וידאתי מהו מקומו של הפולש, ניסיתי לעמוד על כוונותיו. לאחר שהבנתי שלא צפויות הפתעות התחלתי לחשוב על אופן הפעולה. האם לאגף מימין או משמאל? האם להיחשף לפני המתקפה או להיעזר בגורם ההפתעה? באיזה כלי נשק לבחור? וכמובן, מהם סיכויי ההצלחה שלי ומה יהיו השלכות של כישלון?

למרבה ההפתעה מחשבות אלה לא ריפו את ידיי, אלא בדיוק להפך, הן חיזקו ואיזנו אותי. לבשתי חליפה של קור רוח אשר מנעה מכל ההתרגשות והאימה להשתלט עליי מחדש.
התלבשתי לקרב כשברקע, במוחי, מתנגן לו שיר הנושא של רוקי ואני יודעת שאנצח. הרגשתי כמו אביר שיוצא למשימה שתשנה את חייו, כשבידי האחת חרב ובשנייה מגן.

אני מוכנה!

יצאתי באטיות, אך בנחישות מחדרי, מתגנבת לאט לאט אל הפולש. הדממה עמדה באוויר ואפשר היה ממש לחוש בה. המתח עטף את כל גופי ושריריי נעו תחת כובד משקלו. זה היה רגע האמת: הצלחה או כישלון, שחור או לבן....

וברגע זה ממש, דלת הכניסה נפתחה ובעלי נכנס הביתה כאילו כלום, לא מבחין בפולש ולא מבין למה אני עומדת ככה באמצע הסלון עם המבט הזה.
הוא שאל אותי עם הכל בסדר. ועקב במבטו אחר מבטי אשר הוביל אותו לעבר הפולש. ברגע זה מבטו השתנה וניכר בו צחוק ושעשוע. ובעודו ניגש לפנות את הפולש עם חתיכת נייר טואלט הוא זרק לעברי: "שוב את נלחמת בתחנות רוח?"

ככה סתם, ברגע, הכל מסביבי חזר למקומו הרגיל. הבית הוא ביתי, הרגשות שלי בשליטה ואני שוב רגועה, עומדת באמצע הסלון עם מטאטא ויאה ולא מבינה. כאילו שהייתי תחת כישוף ועכשיו הכישוף הוסר, ונשארתי עם זיכרון מעומעם.
אני עומדת באמצע הסלון מבולבלת ולא מבינה מה קרה. עומדת באמצע הסלון ולא יודעת האם ניצלתי ברגע האחרון או נשדדתי מתחושת הניצחון.

יום שישי, 11 בפברואר 2011

אהבה

בבוקר, השעון המעורר מצלצל,
ואני מזנקת לכבות את הרעש המעצבן.
נודניק לשים אני בכלל לא צריכה
כי הנודניק שלי שוכבת לידי במיטה.

היא מחכה, נותנת לי כמה דקות להתאושש
מתאפקת בסבלנות כשכל גופה מתרגש.
היא מישירה מבט עם הטיית ראש קלה,
מסתכלת עליי, מלאת ציפייה.

אחרי מספר דקות, אשר בוודאי מרגישות לה כמו נצח,
היא מזנקת עליי, ומתחילה ללקק את פניי, החל מהמצח.
שוטפת את השינה והעייפות
ומזרזת אותי לקום ללא שהות.

היא מלקקת אותי ללא הפסקה,
מלאת נחישות ומתמידה.
ואני מאלצת את גופי העצל והעייף
להרים ראש, להתרומם ולהתיישב.

כשאני נעמדת, חצי ישנה
מחפשת את נעל הבית השנייה,
היא מזנקת לרצפה, מלאת אנרגיות חיוביות
וזנבה מקשקש שלוש מאות ושישים מעלות.

וכשלבסוף אני מתעשתת ויוצרת קשר עין,
חיוך רחב - ניצוץ - נדלק יש מאין.
אני מדדה ברחבי הבית מחפשת את דרכי
והיא אחרי בתפקיד שומרת ראשי.

לבסוף אני יושבת לשתות את הקפה,
והיא לצדי, ליטוף בוקר מבקשת יפה,
דוחפת את ראשה בעדינות מתחת למרפק
יודעת שאכנע לה ואציית.

אני מלטפת אותה והיא מתמלאת באושר עילאי וטהור,
אני מלטפת אותה והיא זוהרת, עטופה בהילה של אור,
אני מלטפת אותה וכל גופי נרגע
אני מלטפת אותה ואני כל כך שלווה.

הרגע הזה מלא בהמון אהבה ואושר
טהור, כנה, אמיתי ומלא יושר.
זהו האושר שבדברים הקטנים,
שבדרך כלל אנחנו מהם מתעלמים.

וככה, כשאני מלאה באנרגיות וצפייה לבאות,
רוחי שלווה, ויש בי המון אמונות ותקוות,
יוצאת אני אל היום החדש רעבה
עם כוחות על לכבוש ולהצליח בכל משימה.

* לתמונה אין קשר לתוכן הדברים, כי הכלבה שבתמונה היא הייצור המפונק ביותר
 עלי אדמות ובד"כ אני זו שצריכה להעיר אותה בבוקר 

יום שבת, 5 בפברואר 2011

הזמן עושה את שלו - חלק ו'

הזדמנות אחרונה

היום יום שישי וכל הילדים שבים אל הקן. השמש מאירה את הסלון כאילו גם היא מחייכת למחשבה על איחוד כל המשפחה. שלחתי את בעלי לעשות קניות לשבת. הבית מאורגן ומסודר ממתין בציפייה לאחה"צ, אז אני מתיישבת במטבח, ליד החלון וממשיכה לכתוב כשקרני השמש מאירות את מחברתי, מדליקות כל אות ואות כמנסות להדגיש את חשיבותן עבורי.

שגרת חיינו שאבה אותי ולא הרגשתי כל צער על חיי, כי היה לי את בני. יוסי המשיך לטפח את הקריירה שלו בניתוק מוחלט ממשפחתו ולעתים תהיתי האם בכל שעות היעדרותו מהבית הוא רק עובד.

כשאסף היה בן שלוש, הגיע הזמן להיפרד ממנו במהלך שעות היום לטובת הגן. הפרידה מאסף ערערה שוב את עולמי. הרגשתי זנוחה, איש לא היה תלוי בי יותר ולפתע הרגשתי את בדידותי במלוא עוצמתה. הרגשות מתקופת התיכון שבו כאילו מעולם לא עזבו אותי ושוב הרגשתי מוחרמת, מנודה, לבד. ניסיונותיי להתקרב ליוסי נחלו כישלון חוזר ונשנה, עד שהרגשתי ייאוש מלנסות. במבט לאחור, איני יכולה להאשים אותו, הרי במשך יותר משלוש שנים הרגלתי אותו לחיי נוחות בהם איני מתערבת בחייו ומשפחתו לא מהווה עול. בתמימותי ציפיתי שיוסי ישים לב לתסכולי ולכאבי, ציפיתי שיום אחד ישוב הביתה עם זר פרחים כבעבר ויגיד לי "שבתי". היום אני יודעת, שאם לא משקים את צמח הזוגיות אין לו שום סיבה לפרוח ככה סתם בלי סיבה.

בניסיון נואש אחרון להציל את נישואיי ואת עצמי, התעברתי שוב, הפעם היה מדובר בילדה. על אף היותה ילדה שנייה, הציפייה ללידתה הייתה בלתי נתפסת. הילדה הקטנה שלי נשאה איתה המון תקוות ואמונה שבואה לעולם יביא לשינוי, יציל אותי ואת משפחתי. רוני נולדה בלילה חורפי, ילדה חזקה ויפה, אשר הצליחה לשבור את קירות הקשיחות של יוסי ולשבות את ליבו. ותוך זמן קצר נראה שכל תפילותיי נענו, יוסי התחיל לחזור הביתה מוקדם, התעקש לקלח את רוני ולהשכיב אותה לישון. הוא היה מאד מעורב בכל הקשור לטיפול שקיבלה רוני, לצרכיה וחינוכה.

בועת האושר שעטפה אותי בחודשים הראשונים לאחר הלידה התנפצה במהרה. נוכחותו של יוסי בבית הייתה לעול, מצאתי את עצמי מטילה ספק בעצמי וביכולותיי כאמא, על אף שגידלתי באופן מוצלח ביותר את אסף ללא עזרתו של איש במשך ארבע שנים. יוסי היה מבקר את כל מה שעשיתי, מערער את מעמדי למול הילדים ומתייחס אליי כייצור חסר חשיבות ולא יוצלח, ולא כאל אם ילדיו. 
נוכחותו של יוסי בבית לא שינתה את יחסו לבנו, שהיה לאוויר והחוויר תמיד למול אחותו התינוקת. ניסיתי בכל כוחותיי למזער את הנזק ולהמשיך ולבנות את אסף להיות הגבר שאביו לעולם לא היה עבורי.

על רקע האירועים בבית, אהבתי לאסף הלכה וגדלה ונוצר בינינו קשר בל ינותק של בני ברית, אשר מלווה אותנו עד היום. בניגוד מוחלט לכך, מצאתי את עצמי מקנאה בתינוקת הקטנה וחסרת האונים שלא עשתה דבר מלבד להתקיים. קנאתי זו החרידה והבחילה אותי והתערבבה בתחושות כעס ורגשות אשם על היותי אמא גרועה.

שנה אחרי לידתה של רוני, מצאתי את עצמי רצה בתוך מבוך, מנסה לברוח מבלי לדעת לאן. הרגשתי כמו אישה שהתעללו בה וחיפשתי את הכוחות הנפשיים להחזיק מעמד ולעמוד איתן למען ילדיי. בעזרתה של אמי, עליה השלום, וגיבוי מלא מצידה מצאתי את האומץ לקבל את ההחלטה ששינתה את חי ואת חיי משפחתי. החלטתי להתגרש מיוסי.

פרק ג'

הליך הגירושים היה ארוך ומפרך, הוא נמשך כשנתיים, כשעיקר המאבק היה על משמרתה של רוני. ידעתי שלא יהיה קל להתגרש מיוסי, גם בגלל היחס המיוחד שלו לרוני וגם בגלל היותו עו"ד, אבל גם ידיעה זו לא הכינה אותי למאבק המתיש שנכנסנו אליו. לולא הוריי, אשר תמכו וחיזקו את רוחי לאורך כל הדרך, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד עם המאבק ובטח שלא לעמוד אל מול ההכפשות והאישומים המבחילים של יוסי על תפקודי כאם לילדיו. עד היום איני מצליחה לתפוס איך אדם כל-כך קרוב, אב ילדיי, מסוגל להפוך לאויב הכי גדול שלי ולהשתמש בכל מה שהיה במסגרת האמון בינינו נגדי, דווקא ברגעים הכי קשים.

החולשה המרכזית בקו שהוביל יוסי, הייתה התעלמותו המוחלטת מבנו בכל הקשור למאבק המשמרת ואף שימוש בו כדי לזכות ברוני.
לאורך כל שנות המאבק, זכיתי לבנות את עצמי מחדש כאדם, כאישה וכאם. שיקמתי את הקשר שלי עם רוני ולמדתי להכיר אותה כיישות עצמאית וכבתי. היום רוני ואני החברות הכי טובות ואני יודעת שלכל דבר בחיים יש סיבה, גם לדברים הקשים, כי אם לא הייתי חווה את המאבק ונלחמת על רוני, אני חושבת שהייתי מפסידה את בתי.

וכך ביום ראשון, חם במיוחד, התייצבנו ברבנות בשביל לסיים את מסכת הייסורים. איני זוכרת את הטקס במלואו, אני חושבת שלא באמת הייתי נוכחת בו. הטקס היה משהו מאד טכני שעשיתי באופן אוטומטי רק בשביל לגמור עם זה וזהו. 

כשירדתי במדרגות הרבנות, באטיות, סופגת את תחושת הניצחון והחופש, קול מוכר מהעבר קרא בשמי.
הסתובבתי לכיוון הקול, ובהתחלה לא זיהיתי אותו. ככל שהוא התקרב אליי, ככה הדופק עלה והדהד באוזניי. לא ראיתי אותו שנים, שנים ארוכות וקשות, והנה הוא עומד מולי כאילו דבר לא השתנה, ודווקא כאן מכל המקומות.
אלון ואני התיישבנו ליד בית קפה בקרבת הרבנות. איני זוכרת איך הגענו לשם או מה אמרנו אחד לשנייה ברגעים הראשונים, כל שאני זוכרת הוא שלא הצלחתי להוריד את עיניי ממנו.

השעות עברו והיום הפך ללילה, ואלון ואני המשכנו לשבת ולהתעדכן. הסתבר שאלון המתין לי שנים, גם אחרי שהתחתנתי, מקווה שאתחרט ואשוב אליו. כשאסף היה בן שנתיים, אלון לא יכול היה לשאת עוד את בדידותו ונשא לאישה קצינה ששרתה איתו בגדוד. לפני כשנתיים נולד להם בן, איתן, שבשמו נשא תזכורת לאביו "לעולם לא להיכנע ולהמשיך להאמין". נישואיו של אלון היו כישלון מהרגע הראשון, והיום, ביד הגורל, הוא סיים הליך גירושין קצר ומהיר מאישתו ברבנות רמת גן, רק חדר אחד ליד החדר בו הסתיימו נישואיי.

אלון ואני מעולם לא התחתננו, אבל גם מעולם לא נפרדנו מאז אותו יום ברבנות ועד היום. ניסינו במשך שנים להביא ילד משותף לעולם ללא הצלחה. כמו שאמרתי כבר, לכל דבר בחיים יש סיבה.
ילדינו היו שלנו, ללא קשר מי הוא אביהם או אמו הביולוגים והם היו לאחים בדם כאילו נולדו מאותה הרחם.

 מוצ"ש, הילדים יצאו לבלות עם חבריהם ואלון קורא לי לבוא לסלון. גשם יורד בחוץ, אלון העמיד את הספה מול חלון המרפסת וממתין לי עם גיטרה. אנחנו יושבים מכורבלים, מסתכלים בגשם ושרים שירים שליוו אותנו לאורך כל הדרך. כשהגשם נפסק, ואלון מניח בצד את הגיטרה, אני מושיטה אליו את המחברת, ללא מילים.


-THE END-