אוקטובר 1990 - חלק ב'

אנה עקבה בתשומת לב רבה אחר מעשיהם של הוריה בחודשים האחרונים, אספה כל פיסת מידע, ממש כמו שרלוק הולמס, והשקיעה מאמצים רבים להרכיב את הפאזל ולהבין למה חייה השתנו כל כך.
היו הרבה רמזים - הוריה התרוצצו אכוזי תזזית, מידי יום נעלמו עוד ועוד חפצים מביתם והופיעו יותר ויותר מזוודות ותיקים. השיחות בין הוריה לבני משפחה אחרים היו מלאי התרגשות עצבנית שהדהדה מבעד ללחישותיהם. ואז גם הופיעו הארגזים, שנים עשר ארגזי עץ ענקיים שמילאו את החצר ומידי יום בלעו ברעבתנות את החפצים בחייה, מיטות, שולחנות, ארונות... ומה לא.

לאורך כל חקירתה, האינטואיציה של אנה לחשה לה שהכל קשור לסוד המשפחתי. אנה הייתה למודת ניסיון וידעה שאינה יכולה להתעלם מתחושות הבטן, הרי זו לא הפעם הראשונה שחייה היטלטלו והזדעזעו בגלל סודה. לא פעם היא נאלצה לסבול ולהבליג, לנשוך שפתיים ולהתעלם ולו רק כדי לא לחשוף את הסוד.

אחד האירועים הראשונים, שהיה לאבן ירחיים אותה נושאת אנה כצלקת מאז, היא לידתו של אחיה הקטן בהיותה בת ארבע. לידת בן במשפחה יהודית לוותה בהתרגשות רבה מהולה בפחד. פחד שבתור ילדה בת ארבע אנה לא יכלה להבין אבל גם לא יכלה שלא לחוש בו. משפחתה השתנתה, מתח עמד כקיר איתן באוויר מלווה בריח החשש והבלבול. היא רצתה לעזור, להחזיר את הדברים למה שהיו פעם, אבל מצאה את עצמה לבד, צופה מהצד אבל לא באמת נוכחת.

שמונה ימים לאחר לידתו של אחיה, התכנסה כל המשפחה המורחבת, בדירת שני חדרים בה התגוררה משפחתה. אירוע כזה מעולם לא התרחש קודם, למיטב זיכרונה. אנה הכירה כל אחד ואחת מבני משפחתה שהגיעו. היא עמדה בהתרגשות ליד הדלת, ככלב הממתין לבעליו בציפייה, מופתעת כל פעם מחדש כשעוד מישהו מגיע ומצטרף לחגיגה. לאט לאט הבית התמלא עד אפס מקום, אבל נראה שאף אחד מלבדה לא שם לב לכך. היא ניסתה למצוא את דרכה בין רגלי המבוגרים, לנווט את עצמה משיחה לשיחה, לצפות בהבעות פניהם בעודם מספרים רכילות עסיסית או מתלוננים על תחלואים קבועים.
זו הייתה הצגה של ממש, הצגה של החיים בהתגלמותם ואנה נהנתה מכל רגע... עד שהמסך ירד. הוריה ביקשו שתלך לשחק בחצר עם השכנים, הם התעקשו ובסוף הם גם ממש דחפו אותה מחוץ לדלת הכניסה. אנה עמדה המומה בפני הדלת הנעולה. הזיכרון חד ממש כמו הצלקת. היא זוכרת שהבליגה, לא בכתה, לא צעקה ולא בעטה בדלת, הרי הוריה לימדו אותה להיות שקטה, לא להסב יותר מידי תשומת לב לעצמה ולא לתת סיבה לאנשים, בעיקר לשכנים, לשנוא אותה.

כשהיא יושבת מול ערימת התיקים בביתה, אנה ידעה מה שלא ידעה בגיל ארבע. כל מה שקרה לה היה קשור בסוד המשפחתי, סוד עליו השתדלה להגן באדיקות וכל פעם נכלה נוק-אאוט ונכשלה. אחרי בירור ארוך עם אמה, אנה הבינה שאין זה אשמתה, הרי יש בעולם אנשים עם כוחות אל טבעיים המסוגלים לזהות יהודים רק עפ"י המראה שלהם. גם לאמה של אנה היו כוחות מהסוג הזה. כל פעם כשהיא טיילה ברחובות העיר, הייתה מציינת מיהו יהודי ומיהו גוי, היא אפילו סיפרה לאנה על שתי בנות כיתתה שגם הן יהודיות, אבל רק הן.
אנה הייתה בטוחה שגם לה יש כוחות מסוג כלשהו שיאפשרו לה להגן על הסוד, אבל התאכזבה לשמוע שכל מה שיש ביכולתה לעשות הוא להיות ילדה טובה, לא לבלוט יותר מידי ולא למשוך תשומת לב מיותרת, כך שאם לא ישימו לב אליה לא ישמו לב גם לסודה.
זה אומנם נשמע הגיוני, אבל היה הרבה יותר קשה לביצוע ממה שאנה חשבה. היא אהבה לדבר עם ילדים בכיתתה ולהיות הראשונה שעונה על שאלות המורה, להיות האצנית הכי מהירה ורוכבת האופניים הכי טובה מבין חבריה, לנסות להיות הכי הכי.
אנה פנתה לאביה בתקווה למצוא פתרון אחר שלא ימנע ממנה את הדברים שהיא אהבה. אביה הסביר, ששם משפחתה של אנה הוא שם מיוחד במינו, שם של יהודים. כך שכל מי שיודע את שמה המלא, יודע גם את סודה. באותו הרגע, במהירות בה נשמטת צלחת מהיד ומתנפצת לאלפי רסיסים, אנה חשה סלידה עמוקה משם משפחתה. שם משפחתה הפך בן רגע לאות קלון, לחבר בוגדני שבמקום לגונן עליה, חושף את סודותיה באכזריות. היא התביישה בו והשתדלה להימנע מאמירת שמה המלא בכדי למזער את הנזק, כדי לצמצם את מעגל האנשים שידעו מי היא באמת.

מסקנות החקירה הראשונית היו חד משמעויות, המניע לרצף האירועים הוא הסוד. אנה הרגישה התרוממות רוח, כי עכשיו היא יכולה להמשיך לשלב הבא בחקירתה: מה רצף האירועים הלא שגרתיים בחייה נושא בחובו? ולאן נעלמה הבובה האהובה עליה ביותר?

המשך יבוא...

אוקטובר 1990 - חלק א'

אני בוהה במסך הלבן ותוהה מהיכן להתחיל, מפשפשת בנבכי זיכרונותיי ולא מצליחה להבדיל מהו אמיתי ומהו פרי דמיוני. נראה שהזיכרון מתחיל בתמונות מציאותיות, הבזקים של רגעים קטנים מלווים בתחושות ורגשות ישנים ונשכחים. ככל שאני הולכת לאורכו של חוט הזיכרון, החוט נהיה דק יותר ויותר ואני חוששת שבכל רגע הוא יישמט מידיי ואני אוותר לבדי בחשכה, לא יודעת איך להמשיך בסיפור.

ב-1 לספטמבר 1990, בגיל שמונה וחצי, אחרי שסיימה רק כיתה א', אנה לא הלכה לבית הספר. בצורה מפתיעה הידיעה שתהיה כל היום כל יום בבית ללא חבריה, ללא הלימודים וללא המורה שלה, לא שימחה אותה כלל. אנה כבר הרגישה משועממת אחרי חודשי החופש הגדול וציפתה בכיליון עיניים לחזרתה ללימודים. הזמן הפנוי הרב שהיה לרשותה היווה מטרד ואנה מצאה את עצמה לעיתים קרובות מהרהרת בחייה הקצרים, מחייה זיכרונות מימים שלא ישובו עוד ומנסה להבין את רצף האירועים שמנעו ממנה להתחיל את שנת הלימודים ככל ילד אחר.

הזיכרונות החזקים ביותר היו קשורים לפארק, שהיה בקרבת ביתה ולשם הייתה הולכת לפחות פעם בשבוע עם הוריה, אבל עכשיו לא היה להם זמן והיא גילתה שהיא מתגעגעת לפארק המוכר, לריחות ולקולות שלו. היא זכרה כל שביל בפארק, כל אבן דרך, כל עץ וכל עלה. המחשבות על הפארק מילאו את אנה בתחושת שלווה כמו שרק הפארק ידע להשרות על אנשים, והיא זכרה את כל הרגעים הקטנים של אושר שהפארק העניק לה.
בפארק היו הרבה מאד עצים. העצים היוו מקלט מפני החום בימי הקיץ, ונראה כאילו הם מתכופפים זה לקראתו של זה כדי לשלב ידיים והכל במאמץ להגן על בני האנוש המסכנים שלא עומדים בפני חומה של השמש. אחד הזיכרונות הראשונים של אנה מאותם שבילים מוצלים היא תחושת הבלבול העמוקה שחשה למראה אנשים מבוגרים וזקנים מאד המטיילים בפארק בעוד אמה מסבירה לה שפעם הם היו ילדים קטנים ממש כמוה.

כשהסתיו היה מגיע, העצים היו מסיימים את תפקידם, משילים מעליהם את כובד העלים ומזדקפים לאט לאט לקראת בואו של החורף. הכל היה הופך צהוב, כתום, חום... צבעי האדמה והשבילים היו מתכסים בשטיח צהבהב וצבעוני של עלים, ככה שרשרוש נעים היה מלווה את ימי הסתיו בעת ההליכה.
בפארק חיו סנאים קטנטנים אשר היו רצים בין העצים, בוחנים בביישנות את העוברים והשבים. אנה תמיד זכרה להביא כיבוד לסנאים, שני אגוזים אותם הייתה מורידה במאמצים רבים מעץ האגוזים שצמח בחצר ביתה. היא הייתה מקישה אגוז באגוז, סימן היכר מוסכם בין סנאים לאנשים, עד שסנאי אמיץ היה נבחר לרוץ אליה ולקחת מכף ידה את האגוזים המובטחים. אנה תמיד התפלאה על כך שמעולם לא ראתה את הסנאים אוכלים את האגוזים, הם תמיד היו רצים ומחפשים מקום להחביא אותם. פעם שאלה על כך את אביה ונענתה שהסנאים יצורים חכמים המכינים את עצמם לחורף. התשובה הזו מעולם לא סיפקה את אנה, והיא תמיד הרגישה תחושת החמצה כי הייתה בטוחה שאלפי אגוזים פזורים חבויים ברחבי הפארק והסנאים בכלל שכחו מהם. היא הצטערה שבגלל זהירותם הרבה הם לא נהנו מכ"כ הרבה אגוזים טעימים שסתם שכבו יתומים באדמת הפארק.
בחורף העצים לבשו מעילים מפני הקור, מעילים לבנים צחורים וגם השבילים היו מחליפים את שטיחם הצהוב ללבן, שהליכה עליו לוותה ברשרוש נעים אך כ"כ שונה מרשרושו של הסתו. ימי החורף היו מקור לשמחה והתרוממות רוח בשביל אנה. ההתרגשות של השלג הראשון, מראה השבילים הלבנים טהורים רגע לפני שאנשים השאירו את עקבותיהם בהם, נטיפי קרח שקישטו כל בית, גדר ועץ, איש השלג שהייתה בונה עם אמה ואחיה אשר מידי שנה צמח בממדיו בהתאם לגדילתה. הרבה ימי לימודים היו נפסקים בגלל השלג הכבד, כך שאפשר היה לבלות כל היום בגלישה על מזחלת בירידה שליד הבית או להחליק על קרח במתחם שנפתח מידי שנה בלב ליבו של הפארק.

מלבד הפארק, אנה כמהה גם לאצטדיון שהיה בקרבת ביתה. כמיהה זו הייתה קשה הרבה יותר כי מידי שבוע כשהתקיים משחק הכדורגל השבועי, נשמעו קולות הקהל עד לביתה כאילו קוראים לה לבוא. אנה זכרה איך סבתה לקחה אותה למשחק כדורגל, הם הגיעו באיחור ונכנסו מלמעלה לאזור שהיה ללא מושבים, אבל גם ללא תשלום. אנה זכרה את ההתרגשות, את גודל ההפתעה וההתפעמות כאשר מבין ראשי עשרות אלפי אנשים נגלה לעיניה משטח דשא ירוק ירוק ועליו רצות דמויות צבעוניות. לקח לאנה מעט זמן להבין שהדמויות הרצות הם בעצם אנשים, אנשים מאד מאד קטנים, גמדים. מאז הייתה בטוחה שכדורגל הוא משחק קסום שמשחקים בו יצורים קסומים ממש כמו באגדות שסבתה הייתה מספרת לה.

באופן כללי, כך אנה סיכמה, אפשר להגיד שחייה היו טובים, שמחים ומיוחדים על אף הסוד שנשאה בקרבה מיום היוולדה, סוד שלמדה לשאת כחבר קרוב, קרוב יותר מצילה עצמה. הסוד נמסר לאנה למשמר על ידי הוריה בגיל מאד צעיר ונאמר לה שזהו סוד המועבר במשפחתה מדור לדור כבר הרבה שנים והיא חייבת להקפיד להגן עליו. אתם יכולים לחשוב שהסוד היה משהו טיפשי שהוריה של אנה המציאו מסיבה זו או אחרת, הרי איך ייתכן שהורים יפקידו בידי ילדה קטנה סוד כבד ומשמעותי אשר יכול להיות לה לעול?! אבל אינכם יכולים להיות יותר רחוקים מהאמת. הסוד שנמסר לאנה למשמר היה סוד עתיק מאד - אולי אחד העתיקים ביותר, והשמירה עליו הייתה קשה יותר מכל מה שאתם מדמיינים. כמובן שקיים קושי בשמירת סוד, כל סוד שהוא, אך הקושי של אנה היה גדול מכך, כי כ"כ הרבה דברים בחייה היוו רמזים לסוד ששמרה, דברים שלא היו בשליטתה, דברים שהיו חלק ממי שהיא וניתנו לה כמתנה ביום היוולדה, מתנה שלא ניתן להחזיר.
הסוד הוא שאנה נולדה יהודייה.

המשך יבוא....

יום הולדת שמונה

אני כבר בן שמונה, אני ילד גדול. 
שמונה זה גיל חשוב, גיל של בגרות.
אני בן שמונה, אני כבר בוגר.
אז למה אני לא מרגיש כל כך בוגר?!
כל כך חיכיתי ליום הולדת הזה, כולם יודעים שיום הולדת שמונה זה יום ההולדת הכי חשוב, מלבד אולי הבר-מצווה.
אולי... אולי זה בגלל שהמסיבה לא הייתה כמו שרציתי. החברים שלי בכלל לא באו כי יום ההולדת שלי תמיד נופל בחופש הגדול. הייתי במסיבות יום הולדת שמונה של ילדים אחרים, ותמיד יש הרבה משחקים, צעצועים, חברים וליצנים, אבל לא ביום הולדת שלי.
במסיבת יום הולדת שמונה שלי הייתה רק המשפחה הקרובה. ישבנו סביב שולחן אוכל גדול כך שבקושי הצלחתי לראות את האוכל שהונח עליו וזה בכלל לא שיפר את ההרגשה שלי ולא גרם לי להרגיש ילד בוגר. ראיתי את המבוגרים מדברים ביניהם בקולי קולות, כאילו משחקים פינג פונג עם המילים וכל אחד מנסה לנצח. במסיבת יום הולדת שמונה שלי, במקום קולות צחוק של ילדים וקולות עליזים של ליצנים, ראיתי את המשפחה שלי יושבת ליד השולחן ומתנהגת כחבורה של אנשים משוגעים ומצחיקים שלא ברור למה בכלל הם באו, כאילו שהם בכלל שכחו שלי יש יום הולדת שמונה.
בערב כשכולם סוף סוף הלכו, הייתי בטוח שמחכה לי מתנה מיוחדת, הפתעה שההורים שלי הכינו, משהו שישמח אותי מאד, משהו שיסמל את המעבר שלי לעולם המבוגרים - כי אני בן שמונה כבר ואני ילד גדול.
כשהבית סוף סוף נדם, אבא שלי בא אלי לחדר עם קופסה ענקית עטופה בנייר צבעוני. כ"כ שמחתי על המתנה שלא חשבתי בכלל על כך שנייר העטיפה הצבעוני בכלל לא מתאים למתנות של ילדים גדולים.
אבא ניגש אליי, נישק אותי על המצח והתחיל לדבר. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר. זה לא היה מה שציפיתי, אבל לאט לאט הערפל התפזר והסתבר לי שאבא נוסע, שהוא ממהר לטיסה כדי לפגוש חבר קרוב שלא ראה הרבה זמן והוא ממש עכשיו חייב ללכת. אז גם ראיתי לראשונה את המזוודה שלו ליד דלת הכניסה. האם היא הייתה שם קודם? האם לא ראיתי אותה מרוב התלהבות לקראת יום ההולדת? איזה מן ילד בוגר אני, אם אני לא שם לב לפרטים כאלה?!
רצף המחשבות שלי נקטע פתאום כשאבא הגיש לי את המתנה בהתלהבות וביקש שאני אפתח אותה, הרי ילד בן שמונה צריך לקבל צעצוע חדש. אבל אני לא רוצה אותו, אני לא צריך אותו, אני בן שמונה, אני בוגר, אני לא ילד, לא צריך צעצועים. אני רוצה שאבא ישאר, שאבא ייסע איתי לטיול בצפון, שאבא יחגוג איתי את הבגרות שלי, ככה... בין גברים.
אני בוכה.
אני בוכה מאהבה אליו ומהתסכול והרצון שיישאר.
אז איך אני יכול להרגיש בוגר אם אני בוכה ביום הולדת שמונה שלי?!
אחרי שאבא הולך והדמעות מפסיקות, אני מתיישב לנגן שיר חדש בגיטרה שלי, כדי להתעלות מעל הכאב. ואני מתחיל להרגיש את הבגרות מתגנבת ומשתלטת עליי, אני הרי יודע שהוא נוסע לחברה החדשה שלו שפגש בטיול במזרח הרחוק.

11 שנים אחרי

כשהייתי בכיתה י"ב, אחת הסדרות הפופולריות בטלוויזיה הייתה "אלי מקביל". בשביל נערה בת 17 הסדרה הייתה תגלית מסקרנת ומעניינת על הרווקה "הזקנה" בת ה-30, אחוזת תזזית למצוא לעצמה בעל.
אחת המורות הזכורות לי ביותר מהתקופה ההיא, היא המורה ללשון. אישה בגיל העמידה (50 בעיניי נערה בת 17), נעימה למראה ואינטליגנטית. משום מה, ללא סיבה וללא מידע מקדים, הייתי בטוחה שהיא אישה בודדה וערירית, רווקה בגיל העמידה.

הייתי יושבת בשיעורים שלה ומדמיינת אותה חוזרת בסוף יום לימודים ארוך לביתה המטופח - משום מה הייתי בטוחה שביתה נקי ומסודר תמיד. הייתי מדמיינת איך היא פותחת את הדלת אל הדממה, מניחה את תיק העבודה על כיסא שזהו כל תפקידו ב-30 השנה האחרונות, מדליקה רדיו כדי להפיג את הבדידות, מניחה סיר על הגז שיתחמם וניגשת לחדר השינה להחליף בגדים.

הייתי מדמיינת איך בשעות הערב, השעות הפנויות הבודדות שיש לראשותה, היא מבלה בקריאת רומנים על חיים שתמיד חלמה עליהם ולעולם לא תחייה אותם ואיך בלילה היא נשכבת על המיטה הזוגית הגדולה בצדה הימני ונרדמת.
11 שנים אחרי, בגיל 28 ורווקה בודדה אני מוצאת את עצמי אל מול הזיכרון הזה כשהאירוניה לא נעלמת מעיניי.

המקום ממנו אני מגיעה

המקום שממנו אני מגיעה תלוי באיך עבר עליי הלילה. בכל ערב אני מתארגנת ללילה שעומד להגיע. אני נשכבת במיטתי הנוחה, מניחה ראש על הכרית האהובה, עוצמת את עיניי ונעלמת. אני נעלמת מעצמי, אני שוקעת, שוקעת לעבר עולם אחר, העולם הפרטי שלי.
לילה אחד אני אפגוש גמד בדרכי באחו לעבר הטירה והגמד יהיה לי חבר דרך ורע שיכין אותי ליום החדש שעומד לבוא.
בלילה אחר אמצא את עצמי בחברת פרפרים מרהיבים שילמדו אותי לפרוס כנפיים ולעוף. לעוף רחוק, בלי לפחד, לעוף מהר, בלי להסס. ובסוף נעצור להתרעננות על שיח ורדים קוצניים.
לילה אחד מצאתי את עצמי תלויה על משקוף של דלת בתור מזוזה. בהתחלה נלחצתי כי הרגשתי כבולה, אבל האהבה והחיבה של הידיים המלטפות שיחררה אותי והרגשתי נאהבת.
ישנם לילות קשים יותר מאחרים. למשל, בלילה אחד מצאתי את עצמי נופלת לתוך האסלה. למזלי אני יודעת לשחות, אבל לא הצלחתי לטפס למעלה כי דפנות האסלה היו חלקות. ניסיתי רבות אך ללא הצלחה. וכשכוחי אזל וחשבתי שאני טובעת, מישהו הוריד את המים ונשטפתי עם מי הביוב לחוף מבטחים.
בלילה אחר התעוררתי בבית זר ולפני שהבנתי איפה אני, חתול ענק התחיל לרדוף אחריי. נאלצתי לברוח כדי לשרוד בלי להבין ממה אני בורחת.