הקדמה
סיפור זה נכתב עבור כל הקוראים שביקשו סיפור שמח ואופטימי.
סיפור זה מוקדש לכל הציניקנים וכל מי שאיבד את אמונתו באהבה.
הסיפור מבוסס על אירועים אמתיים.
ההתחלה
אני זוכרת את יום הלימודים הראשון כאילו זה היה אתמול. את הלילה העברתי במחשבות קדחתניות והתרגשות אין סוף שלא אפשרו לי להירדם. חששתי מהחברים החדשים שאצטרך להכיר, חששתי מהלימודים שהבטיחו שיהיו הרבה יותר קשים, חששתי מהיום הזה והשתוקקתי לו. הייתי בטוחה שאחרי שאתחיל את לימודיי בתיכון אהיה אישה ולא סתם ילדה. וחשבתי על מה יהיה ואיך יהיה?! והכי התרגשתי מהמחשבה על כך שעכשיו סוף סוף יהיה לי חבר, הרי ידוע שלכולם בתיכון יש חברים ולא סתם חברים, חברים רציניים.
למרות כל הלחץ וההתרגשות, היום הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים והכל תקתק לפי התכנית. הכרתי חברים חדשים שדווקא היו בסדר, והלימודים היו בדיוק באותה רמת הקושי כמו ביסודי, והתיכון התנהל עפ"י אותם חוקים כמו בית הספר הקודם, כשההיררכיה המעמדית נשמרת גם כאן בין השכבות.
בסוף הלכתי. עמדתי בצד, מנסה לעצור את נשמתי כדי לא להיחנק מעשן הסיגריות.
לפתע מישהו קרא לעברי, "היי את, מה את עושה כאן אם את לא מעשנת?"
"תעזוב אותה, מה אכפת לך?" שמעתי מישהו אחר אומר לו. לפני אותו רגע לא שמתי לב בכלל שהוא שם, הוא עמד בצד ועישן לבדו, תוך כדי קריאה בספר שלא הכרתי.
סיפור זה נכתב עבור כל הקוראים שביקשו סיפור שמח ואופטימי.
סיפור זה מוקדש לכל הציניקנים וכל מי שאיבד את אמונתו באהבה.
הסיפור מבוסס על אירועים אמתיים.
ההתחלה
כוס התה צמחים שהרגע הכנתי לי מאד חמה ואיני מצליחה לשתות, אז אני מחבקת אותה בידיי ומקשיבה. מקשיבה לשקט, לדממה המרגיע, לשלווה של ביתי. אני לבד בבית, הילדים בשבת זו הלכו לעיסוקיהם ובעלי יצא לריצת הבוקר הקבועה שלו, עליה הוא לא מוותר גם לא בשבת. ואני כאן בבית, לבד, נהנית מהשקט, כי זהו שקט טוב, שקט לפני הסערה בה יכנסו ילדיי הביתה לקראת הצהריים וכולנו נשב לשולחן האוכל.
אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על ילדיי, איך הם גדלו והפכו מתינוקות לאנשים גדולים. איני יכולה שלא לחוש פליאה וגאווה על האנשים שהם נהיו, ואושר גדול על כך שזכיתי בהם. מחשבותיי נודדות ואיני מצליחה לדחוק, כהרגלי בשבועות האחרונים, את בקשתה של בתי. אני שומעת את קולה מפציר בי לכתוב את זיכרונותיי ומבטיחה לי שזה יעשה טוב גם לי וגם למשפחה כולה.
מעולם בחיי לא ניהלתי יומן ולא היה בי שום צורך לכתוב, לכן בקשתה של בתי מרתיעה אותי ואפילו מטילה עליי מעט אימה. אבל ביום שבת שלו ורגוע זה קולה של בתי לא הפסיק להישמע שוב ושוב במוחי ותהיתי על מה הייתי כותבת, לו הייתי נעתרת לבקשתה. מאיפה בכלל מתחילים?!
הרגע המשמעותי הראשון בחיי, עליו שווה לספר זו תחילת שנת הלימודים, שנת 1965, הייתי אז בת 15 והתחלתי את לימודיי בתיכון.
בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי יושבת לשולחן ומתחילה לכתוב.
אני זוכרת את יום הלימודים הראשון כאילו זה היה אתמול. את הלילה העברתי במחשבות קדחתניות והתרגשות אין סוף שלא אפשרו לי להירדם. חששתי מהחברים החדשים שאצטרך להכיר, חששתי מהלימודים שהבטיחו שיהיו הרבה יותר קשים, חששתי מהיום הזה והשתוקקתי לו. הייתי בטוחה שאחרי שאתחיל את לימודיי בתיכון אהיה אישה ולא סתם ילדה. וחשבתי על מה יהיה ואיך יהיה?! והכי התרגשתי מהמחשבה על כך שעכשיו סוף סוף יהיה לי חבר, הרי ידוע שלכולם בתיכון יש חברים ולא סתם חברים, חברים רציניים.
עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם, אך בעיני רוחי עלתה דמותה של אליזבת' בנט, מהספר האהוב עלי ביותר גאווה ודעה קדומה של ג'ין אוסטן, ודמיינתי איך כמוה אני אפגוש את אהבת חיי בתיכון, בחור מסוקס, בעייתי ומנודה, נפש אומן. ומוחי התחיל לטוות את רשת האירועים שתקרב בינינו.
באותו הבוקר לא היה קל, לראשונה לא הצלחתי להחליט מה ללבוש לבית הספר. אמנם הכנתי לי יום קודם את הבגדים, אבל משהו בהם לא הסתדר ולא התאים למצב רוחי באותו הבוקר. מרוב התלבטויות כמעט ואיחרתי ביום הראשון ללימודים, מה שרק הוסיף ללחץ שבו כבר הייתי נתונה.
למרות כל הלחץ וההתרגשות, היום הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים והכל תקתק לפי התכנית. הכרתי חברים חדשים שדווקא היו בסדר, והלימודים היו בדיוק באותה רמת הקושי כמו ביסודי, והתיכון התנהל עפ"י אותם חוקים כמו בית הספר הקודם, כשההיררכיה המעמדית נשמרת גם כאן בין השכבות.
הימים עברו והתיכון הפך לשגרה. הימים הפכו לשבועות ולחודשים מלאים בלימודים המלווים במבחן ועוד מבחן, מסיבות כיתה בסופי שבוע וסרט בקולנוע רמה ברמת גן בימי חמישי עם חברות.
חלומותיי על אהבת חיי אותה אפגוש בתיכון נגוזו ונשכחו זה מכבר והייתי עסוקה בחיי החדשים, בלימודים ובבילויים כך שלא הרגשתי צער או אכזבה, פשוט לא זכרתי.
יום אחד חברה שלי ביקשה ממני שאתלווה אליה בהפסקה למחששה, כי אין לה עם מי ללכת. סירבתי בכל תוקף, סיגריות היו אצלי מחוץ לתחום.
חיוך עולה על פניי עם כתיבת השורות האחרונות, יכולתי לראות את ההלם על פניהם של ילדיי כשיקראו שורות אלה, הם לא יאמינו שהתנגדתי לעישון, כי היום אני מעשנת כמו קטר, שתי קופסאות ביום.
בסוף הלכתי. עמדתי בצד, מנסה לעצור את נשמתי כדי לא להיחנק מעשן הסיגריות.
לפתע מישהו קרא לעברי, "היי את, מה את עושה כאן אם את לא מעשנת?"
בראש כבר התארגן לו נאום תוכחה על זה שלא אותי צריך לשאול שאלה מהסוג הזה, אלא אותו, אבל כרגיל דבר לא יצא מפי ועמדתי במבוכתי מתפללת לאלוהים שיקבור אותי כאן ועכשיו.
"אני מדבר אליך! אני יודע שאת שומעת אותי!" לא ידעתי מה לעשות. חברה שלי הפנתה את גבה אלי כדי שלא יחשבו שהיא מכירה אותי ועמדתי ככה בטיפשותי כשפי מסרב להיפתח למרות שמוחי צעק תשובות מתוחכמות ביותר.
"תעזוב אותה, מה אכפת לך?" שמעתי מישהו אחר אומר לו. לפני אותו רגע לא שמתי לב בכלל שהוא שם, הוא עמד בצד ועישן לבדו, תוך כדי קריאה בספר שלא הכרתי.
"מה קרה לך, אתה לא רואה שהיא ט'תניקית שלא אמורה בכלל להתקרב לשמיניסטים מרחק של פחות מ-50 מטר, אלא אם כן קראו לה? היא מפרה את הכללים".
הבחור המסתורי, זרק את הסיגריה באדישות, אינו מסיר את עיניו ממנה, מעך אותה ברגלו כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם וניגש אליי. הוא עמד במרחק מטרים בודדים ממני, עד שיכולתי להריח את האפטרשייב שלו. הוא נעמד כחומה ביני לבין השמיניסטים. עיניו מצאו את עיניי ולא הסירו מבט לרגע: "איך קוראים לך?"
"קלרה" מלמלתי לא מאמינה למה שקורה.
"קלרה, אלון. בואי נלך מפה, במלא החברה פה לא משהו" הוא חיבק את כתפיי בלי היסוס והוביל אותי חזרה לכיוון החצר המרכזית.
שקעתי כל כך בסיפור שלא שמעתי את בעלי דופק בדלת, קפצתי מבהלה למשמע צלצול הפעמון, שהחזיר אותי למציאות כפעמונו של מהפנט.
בעלי נכנס מיד למקלחת ואני מיהרתי להסתיר את היומן. עם כל אהבתי אליו אני עדיין לא מוכנה שיקרא בו. לא הספקתי להרהר בהתנהגותי כי כבר שמעתי את קולותיהם של ילדיי נכנסים הביתה ומביאים איתם ריחות וסיפורים מחייהם הבוגרים, מאפשרים לי להציץ פנימה, ולו לרגע, ולהיות חלק מחיים אלה.
המשך יבוא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה