המשפחה יצאה מהטרמינל אל אולם הנוסעים כשהם מותשים נפשית, עייפים ואפילו אדישים למראה מאות, אם לא אלפי אנשים, שבאו לקבל את פני הנוסעים. חומות האדישות נבקעו כאשר הוריה וסביה של אנה זיהו בקרב הקהל את קרובי משפחתם וחברים, אותם אנה בכלל לא הכירה ועליהם אף פעם לא שמעה. מאוחר יותר הוסבר לה כי אנשים אלה הגיעו לארץ ישראל בשנות ה-70 ואנה התפלאה שאם כבר אז היה אפשר לנסוע לחיות במדינת היהודים, מדוע הוריה לא עשו זאת והמתינו כל כך הרבה זמן, זמן שלווה בסבל, קשיים, התחבאות והקטנה עצמית. התשובה היחידה שקיבלה היא שאם הוריה היו מגיעים בשנות ה-70 לארץ ישראל, זה היה קורה לפני היכרותם, כך שרוב הסיכויים שהם לא היו מכירים ואנה לא הייתה נולדת. איזו מחשבה מוזרה, אנה חשבה לעצמה, "איך אני יכולה לא להתקיים, הרי אני קיימת?!"
דמעות השמחה מהאיחוד המרגש לוו בדמעות עצב מהפרידה והקרע במשפחתה הקטנה, אשר מעולם קודם לכן לא נפרדה. סבה וסבתה של אנה נסעו להתגורר עם קרובי משפחה בערד עד שימצאו לעצמם, מאוחר יותר, דירת עמידר בדימונה ואילו אנה עם שארית משפחתה נסעה להתגורר עם דודיה בתל אביב עד שיימצא גם להם מקום.
הימים הראשונים, היו ימים מלאי חוויות והתרגשות. אנה ומשפחתה הרגישו כמו תיירים. חברים וקרובי משפחה אחרים באו לבקר, הביאו מתנות, כולל בגדים וחפצים אחרים שהיו בתיקים האבודים אשר מעולם לא הגיעו, לקחו את המשפחה הקטנה לראות מקומות בארץ הקטנה, לאכול מאכלים חדשים כמו חומוס, מילקי, קוטג' ועוד כל כך הרבה טעמים וריחות חדשים ולא מוכרים.
אבל השמחה לא נמשכה זמן רב ותוך שבוע היה ברור להוריה של אנה שהם צריכים לנחות אל הקרקע ולהתחיל לבנות את חייהם מחדש. הם שכרו דירת שלושה חדרים למשפחתם בת חמשת הנפשות, במרכז הארץ, בבני-ברק. מעבר הדירה לא היה קשה ולא היה אמור לקחת הרבה זמן לאור היעדר חפצים ורכוש ועל כן תוכנן ליום שישי בבוקר.
כל הבוקר אנה ומשפחתה עמלו על ניקיון הדירה המוזנחת, הזזת רהיטים כך שכולם ירגישו בנוח וסידור חפציהם בדירה. סבתה של אנה קיבלה חדר. אנה ואחיה חלקו חדר ולהורים שלה נותר הסלון.
עם סיום עבודתם התיישבה המשפחה לנוח ואמה התחילה לשקוד על הכנת ארוחת הערב. ההפתעה הראשונה הייתה למראה חמשת כירות הגז וההפתעה השנייה הייתה כשהחשמל נפל עם הדלקת תנור האפייה. אביה של אנה יצא לחפש את ארון החשמל וכשפתח אותו לא ידע כיצד להמשיך, כל משפחתה ניסתה לעזור לו, אבל ללא הצלחה. בלית ברירה אביה של אנה דפק על דלת השכנים וביידיש ביקש את עזרתם. המבט שהופנה כלפי משפחתה גרם לאנה צמרמורת. היה משהו מוכר במבט הזה, תיעוב אולי סלידה. אחד מילדי המשפחה פנה לארון החשמל והצביע על הפקק אותו צריך להרים, אבל לא העז לגעת בו. אביה של אנה הרים את הפקק, הודה להם, וכל המשפחה חזרה מבולבלת לדירתם הקטנה.
אחרי ארוחת הערב, המשפחה ניסתה להבין את ההתרחשות המוקדמת יותר עם השכנים, כשלפתע נשמע רעש אימים שהדהד מקירות דירתם, רעש חדש ולא מוכר. בניגוד מוחלט לרעש, דממה עמדה באוויר דירתם הקטנה, דממה מלווה במתח ופחד ומתוך הדממה שלהם, משפחתה של אנה הצליחה לברור את הרעש, לפרקו לגורמים ולזהות בו זמירות שבת שנשמעו מכל דירה בכל בניין בעיר מלווים במכות על השולחן וצלילי צלחות, סכו"ם וכוסות הנושקים זה לזה עם כל מכה.
עוד לא התרגלו אוזניהם לרעש המוזר וכבר התחילו להישמע צלילים ראשונים מן הרחוב. משפחתה של אנה פנתה אל החלון ורגליהם ניטעו באדמה למראה אלפי אנשים זורמים אל הרחוב. מדירתם כל המראה היה גרוטסקי לחלוטין והזכיר נחיל של ג'וקים שחורים הזורם לכיוון אחד, כאשר בין מגבעת שחורה אחת לאחרת בצבצה שמלה לבנה. הוריה של אנה השתדלו לא לתת למראות להשפיע עליהם ואפילו הציעו לצאת עם הילדים לרחוב, לראות מקרוב כי מדובר בסך הכל באנשים. אחרי אותו לילה במשך תקופה ארוכה סיוטים מילאו את חלומותיו של אחיה הקטן וכמעט מידי לילה היה מתעורר בבכי וצעקות.
ביום ראשון גם החופשה של אנה הסתיימה והיא נשלחה לבית הספר, בית ספר לבנות בלבד. אמה, שהתחילה להבין היכן הם נמצאים, הלבישה את אנה חצאית, היחידה שהייתה לה, וחולצת טריקו פשוטה. כשהמורה ליוותה אותה לכיתה, אנה הצליחה להבין שהתלמידות בכיתתה החדשה ממתינות לה כבר מספר ימים בקוצר רוח ובהתרגשות גדולה כי היא העולה החדשה הראשונה שהגיעה לבית ספרן.
עם כניסתה לכיתה, כל התלמידות עטו לכיוונה של אנה, מדברות אליה במהירות דברים לא ברורים ודוחפות לידיה מתנות בלי הבחנה. כל מה שאנה ראתה זה בליל של פרצופים מעוותים, המדברים בקולות מצחיקים. הייתה לה תחושה שמצפים ממנה למשהו, אבל היא לא ידעה מה.
אחרי סיום מצעד המתנות, המורה פיזרה את כולן למקומות הישיבה שלהן והן התחילו בתפילת הבוקר, בקול, פה אחד. אנה ישבה במקום שהוקצה לה, המומה למראה המעט פאנטי שנגלה לה, מנסה להקטין את עצמה עד כמה שאפשר, לא למשוך תשומת לב ולקוות שיום הלימודים יסתיים מהר ככל האפשר.
בערב בביתם, היא נדהמה לראות את אביה חובש כיפה שחורה לראשו. הוא חבש כיפות רק בבית הכנסת ואף פעם הן לא היו שחורות. בין המתנות שקיבלה היו מחברות, קלמרים, כלי כתיבה, הרבה מאד סידורים עברי-רוסיים, הרבה מאד תנ"כים עברי-רוסיים והרבה מאד חצאיות ארוכות עד הרצפה שעמדו בסתירה מוחלטת לחצאית עד הברך שלבשה באותו היום לבית הספר. אנה הייתה מזועזעת למראה המתנות האלה ולא כל כך הבינה מה מצופה ממנה לעשות איתן. היא גם סיפרה להוריה על תפילת הבוקר הפאנטית ושאין היא מתכוונת לשתף עם זה פעולה. הוריה, בניגוד למצופה, לא נטלו חלק בגישתה המזלזלת והסבירו לה שזהו עכשיו ביתם ועליה להתאים את עצמה לסביבה החדשה, כי רק ככה היא תוכל להצליח.
אנה עשתה מאמצים לספק את מבוקשם של הוריה ולא להקשות עליהם יותר ממה שהחיים כבר הקשו עליהם. אביה של אנה התחיל לעבוד במטבח של אחת הישיבות בעיר וכל ערב חזר הביתה יותר ויותר מובס, יושב ללמוד את השפה החדשה, נאלץ להיעזר בילדיו הקטנים לשם כך. אמה של אנה התחילה לעבוד כמנקה, חוזרת הביתה שחוקה ונבוכה, לא מהעבודה עצמה כמו מהדברים המזעזעים שנחשפה אליהם בבתיהם של מעסיקיה.
אנה החלה ללבוש שמלות, ולהתפלל בקול עם הבנות. היא למדה להגיד ברוך השם ובעזרת השם ולקלל בשפת המקומיים, "הלוואי שתיקבר בקבר השחור". ובסוף תפילת הבוקר, כשהבנות היו קמות להתפלל, כל אחת עם עצמה, את תפילת שמונה-עשרה, אנה הייתה נעמדת איתן, ממלמלת דברים לא ברורים רק בשביל מראית העין, קדה את הקידות כשצריך, קצת אחרי הבנות האחרות ומסיימת מעט אחרי כולן, רק בשביל האמינות של ההצגה שלה, הרי היא לא ידעה עדיין לקרוא מהר כמותן.
לאט לאט משפחתה נכנסה לשגרת חייהם החדשים. הם למדו להתחבא ולהסתיר את חילוניותם, בדיוק כמו שחודשים קודם לכן הסתירו את זהותם היהודית. בבית אנה ואמה לבשו מכנסיים ולמשמע כל דפיקה בדלת רצו להחליף בגדים לחצאית.
כשאנה הייתה משחקת בחוץ או בגן שעשועים עם חבריה החדשים ומישהו היה קורא לכיוונה "רוסיה מסריחה" או "צריך להחזיר אותך למקום ממנו באת", היא הייתה מתמלאת בתחושת כישלון על כך שלא הצליחה להיטמע כמו שביקשו הוריה, על כך שלא הצליחה להסתיר את זהותה האמיתית. תחושת הכישלון הייתה מוכרת לאנה מהתקופה שהייתה נחשפת כיהודיה. אנה הייתה נחושה לא להרגיש כך שוב לעולם והיא התחילה להתאמץ לחכות את המבטא הישראלי, את שפת הגוף, המניירות ורק את מראה פניה החושף את סודה לא הצליחה לשנות.
התסכול מאי-קיום ההבטחה של ארץ היהודים, הקושי להתמודד עם חוסר אמינות הוריה שהבטיחו שארץ ישראל תשחרר אותם לחופשי מכל סודותיהם והקושי לאהוב את הארץ שכה פנטזה עליה, גרמו לה לשקוע יותר ויותר בנוסטלגיה ובמחשבות של "מה היה אילו".
אנה התחילה להגדיר את עצמה, ניסתה לשים גבולות בין מי שהיא באמת לבין הדמות שהיא משחקת בהצגה בה היא חייה כל חייה. היא התחילה להתפייס עם שם משפחתה הבוגדני, על אף שגם כאן חשף את סודה וסימן אותה כ"רוסייה". אבל הידיעה המוחלטת שתצליח לשרוד ושלא תאבד את עצמה הייתה כשעמדה על דעתה ללא היסוס וסירבה לעברת את שמה הפרטי.
בגיל שמונה וחצי, אנה כבר לא הייתה ילדה.
בגיל שמונה וחצי, אנה התבגרה.
דמעות השמחה מהאיחוד המרגש לוו בדמעות עצב מהפרידה והקרע במשפחתה הקטנה, אשר מעולם קודם לכן לא נפרדה. סבה וסבתה של אנה נסעו להתגורר עם קרובי משפחה בערד עד שימצאו לעצמם, מאוחר יותר, דירת עמידר בדימונה ואילו אנה עם שארית משפחתה נסעה להתגורר עם דודיה בתל אביב עד שיימצא גם להם מקום.
הימים הראשונים, היו ימים מלאי חוויות והתרגשות. אנה ומשפחתה הרגישו כמו תיירים. חברים וקרובי משפחה אחרים באו לבקר, הביאו מתנות, כולל בגדים וחפצים אחרים שהיו בתיקים האבודים אשר מעולם לא הגיעו, לקחו את המשפחה הקטנה לראות מקומות בארץ הקטנה, לאכול מאכלים חדשים כמו חומוס, מילקי, קוטג' ועוד כל כך הרבה טעמים וריחות חדשים ולא מוכרים.
אבל השמחה לא נמשכה זמן רב ותוך שבוע היה ברור להוריה של אנה שהם צריכים לנחות אל הקרקע ולהתחיל לבנות את חייהם מחדש. הם שכרו דירת שלושה חדרים למשפחתם בת חמשת הנפשות, במרכז הארץ, בבני-ברק. מעבר הדירה לא היה קשה ולא היה אמור לקחת הרבה זמן לאור היעדר חפצים ורכוש ועל כן תוכנן ליום שישי בבוקר.
כל הבוקר אנה ומשפחתה עמלו על ניקיון הדירה המוזנחת, הזזת רהיטים כך שכולם ירגישו בנוח וסידור חפציהם בדירה. סבתה של אנה קיבלה חדר. אנה ואחיה חלקו חדר ולהורים שלה נותר הסלון.
עם סיום עבודתם התיישבה המשפחה לנוח ואמה התחילה לשקוד על הכנת ארוחת הערב. ההפתעה הראשונה הייתה למראה חמשת כירות הגז וההפתעה השנייה הייתה כשהחשמל נפל עם הדלקת תנור האפייה. אביה של אנה יצא לחפש את ארון החשמל וכשפתח אותו לא ידע כיצד להמשיך, כל משפחתה ניסתה לעזור לו, אבל ללא הצלחה. בלית ברירה אביה של אנה דפק על דלת השכנים וביידיש ביקש את עזרתם. המבט שהופנה כלפי משפחתה גרם לאנה צמרמורת. היה משהו מוכר במבט הזה, תיעוב אולי סלידה. אחד מילדי המשפחה פנה לארון החשמל והצביע על הפקק אותו צריך להרים, אבל לא העז לגעת בו. אביה של אנה הרים את הפקק, הודה להם, וכל המשפחה חזרה מבולבלת לדירתם הקטנה.
אחרי ארוחת הערב, המשפחה ניסתה להבין את ההתרחשות המוקדמת יותר עם השכנים, כשלפתע נשמע רעש אימים שהדהד מקירות דירתם, רעש חדש ולא מוכר. בניגוד מוחלט לרעש, דממה עמדה באוויר דירתם הקטנה, דממה מלווה במתח ופחד ומתוך הדממה שלהם, משפחתה של אנה הצליחה לברור את הרעש, לפרקו לגורמים ולזהות בו זמירות שבת שנשמעו מכל דירה בכל בניין בעיר מלווים במכות על השולחן וצלילי צלחות, סכו"ם וכוסות הנושקים זה לזה עם כל מכה.
עוד לא התרגלו אוזניהם לרעש המוזר וכבר התחילו להישמע צלילים ראשונים מן הרחוב. משפחתה של אנה פנתה אל החלון ורגליהם ניטעו באדמה למראה אלפי אנשים זורמים אל הרחוב. מדירתם כל המראה היה גרוטסקי לחלוטין והזכיר נחיל של ג'וקים שחורים הזורם לכיוון אחד, כאשר בין מגבעת שחורה אחת לאחרת בצבצה שמלה לבנה. הוריה של אנה השתדלו לא לתת למראות להשפיע עליהם ואפילו הציעו לצאת עם הילדים לרחוב, לראות מקרוב כי מדובר בסך הכל באנשים. אחרי אותו לילה במשך תקופה ארוכה סיוטים מילאו את חלומותיו של אחיה הקטן וכמעט מידי לילה היה מתעורר בבכי וצעקות.
ביום ראשון גם החופשה של אנה הסתיימה והיא נשלחה לבית הספר, בית ספר לבנות בלבד. אמה, שהתחילה להבין היכן הם נמצאים, הלבישה את אנה חצאית, היחידה שהייתה לה, וחולצת טריקו פשוטה. כשהמורה ליוותה אותה לכיתה, אנה הצליחה להבין שהתלמידות בכיתתה החדשה ממתינות לה כבר מספר ימים בקוצר רוח ובהתרגשות גדולה כי היא העולה החדשה הראשונה שהגיעה לבית ספרן.
עם כניסתה לכיתה, כל התלמידות עטו לכיוונה של אנה, מדברות אליה במהירות דברים לא ברורים ודוחפות לידיה מתנות בלי הבחנה. כל מה שאנה ראתה זה בליל של פרצופים מעוותים, המדברים בקולות מצחיקים. הייתה לה תחושה שמצפים ממנה למשהו, אבל היא לא ידעה מה.
אחרי סיום מצעד המתנות, המורה פיזרה את כולן למקומות הישיבה שלהן והן התחילו בתפילת הבוקר, בקול, פה אחד. אנה ישבה במקום שהוקצה לה, המומה למראה המעט פאנטי שנגלה לה, מנסה להקטין את עצמה עד כמה שאפשר, לא למשוך תשומת לב ולקוות שיום הלימודים יסתיים מהר ככל האפשר.
בערב בביתם, היא נדהמה לראות את אביה חובש כיפה שחורה לראשו. הוא חבש כיפות רק בבית הכנסת ואף פעם הן לא היו שחורות. בין המתנות שקיבלה היו מחברות, קלמרים, כלי כתיבה, הרבה מאד סידורים עברי-רוסיים, הרבה מאד תנ"כים עברי-רוסיים והרבה מאד חצאיות ארוכות עד הרצפה שעמדו בסתירה מוחלטת לחצאית עד הברך שלבשה באותו היום לבית הספר. אנה הייתה מזועזעת למראה המתנות האלה ולא כל כך הבינה מה מצופה ממנה לעשות איתן. היא גם סיפרה להוריה על תפילת הבוקר הפאנטית ושאין היא מתכוונת לשתף עם זה פעולה. הוריה, בניגוד למצופה, לא נטלו חלק בגישתה המזלזלת והסבירו לה שזהו עכשיו ביתם ועליה להתאים את עצמה לסביבה החדשה, כי רק ככה היא תוכל להצליח.
אנה עשתה מאמצים לספק את מבוקשם של הוריה ולא להקשות עליהם יותר ממה שהחיים כבר הקשו עליהם. אביה של אנה התחיל לעבוד במטבח של אחת הישיבות בעיר וכל ערב חזר הביתה יותר ויותר מובס, יושב ללמוד את השפה החדשה, נאלץ להיעזר בילדיו הקטנים לשם כך. אמה של אנה התחילה לעבוד כמנקה, חוזרת הביתה שחוקה ונבוכה, לא מהעבודה עצמה כמו מהדברים המזעזעים שנחשפה אליהם בבתיהם של מעסיקיה.
אנה החלה ללבוש שמלות, ולהתפלל בקול עם הבנות. היא למדה להגיד ברוך השם ובעזרת השם ולקלל בשפת המקומיים, "הלוואי שתיקבר בקבר השחור". ובסוף תפילת הבוקר, כשהבנות היו קמות להתפלל, כל אחת עם עצמה, את תפילת שמונה-עשרה, אנה הייתה נעמדת איתן, ממלמלת דברים לא ברורים רק בשביל מראית העין, קדה את הקידות כשצריך, קצת אחרי הבנות האחרות ומסיימת מעט אחרי כולן, רק בשביל האמינות של ההצגה שלה, הרי היא לא ידעה עדיין לקרוא מהר כמותן.
לאט לאט משפחתה נכנסה לשגרת חייהם החדשים. הם למדו להתחבא ולהסתיר את חילוניותם, בדיוק כמו שחודשים קודם לכן הסתירו את זהותם היהודית. בבית אנה ואמה לבשו מכנסיים ולמשמע כל דפיקה בדלת רצו להחליף בגדים לחצאית.
כשאנה הייתה משחקת בחוץ או בגן שעשועים עם חבריה החדשים ומישהו היה קורא לכיוונה "רוסיה מסריחה" או "צריך להחזיר אותך למקום ממנו באת", היא הייתה מתמלאת בתחושת כישלון על כך שלא הצליחה להיטמע כמו שביקשו הוריה, על כך שלא הצליחה להסתיר את זהותה האמיתית. תחושת הכישלון הייתה מוכרת לאנה מהתקופה שהייתה נחשפת כיהודיה. אנה הייתה נחושה לא להרגיש כך שוב לעולם והיא התחילה להתאמץ לחכות את המבטא הישראלי, את שפת הגוף, המניירות ורק את מראה פניה החושף את סודה לא הצליחה לשנות.
התסכול מאי-קיום ההבטחה של ארץ היהודים, הקושי להתמודד עם חוסר אמינות הוריה שהבטיחו שארץ ישראל תשחרר אותם לחופשי מכל סודותיהם והקושי לאהוב את הארץ שכה פנטזה עליה, גרמו לה לשקוע יותר ויותר בנוסטלגיה ובמחשבות של "מה היה אילו".
אנה התחילה להגדיר את עצמה, ניסתה לשים גבולות בין מי שהיא באמת לבין הדמות שהיא משחקת בהצגה בה היא חייה כל חייה. היא התחילה להתפייס עם שם משפחתה הבוגדני, על אף שגם כאן חשף את סודה וסימן אותה כ"רוסייה". אבל הידיעה המוחלטת שתצליח לשרוד ושלא תאבד את עצמה הייתה כשעמדה על דעתה ללא היסוס וסירבה לעברת את שמה הפרטי.
בגיל שמונה וחצי, אנה כבר לא הייתה ילדה.
בגיל שמונה וחצי, אנה התבגרה.
THE END
