אנה מיהרה להתארגן וזירזה את סבתה לצאת לכיוון האוטובוס. באוטובוס כבר חיכו להן הוריה של אנה, אחיה, סבה וסבתה השנייה. האוטובוס היה גדול ומרווח על אף כל התיקים שהיו בו, לא מזוודות, תיקים. עשרות תיקים גדולים עם הדברים שיזדקקו להם במיידי אחרי שינחתו בארץ ישראל, כי הארגזים יגיעו רק חודשים אחר כך.
אחרי נסיעה קצרה האוטובוס עצר ליד תחנת הרכבת העירונית, בה חיכו להם בני משפחה וחברים קרובים שבאו להיפרד. הם עזרו להוריה של אנה להעביר את עשרות התיקים מהאוטובוס אל תחנת הרכבת. מתח עמד באוויר, חלקם התרגשו כי ידעו שבקרוב יתאחדו בחזרה עם משפחתה של אנה בארץ ישראל, חלקם השתדלו להסתיר את עצבותם, על כך שהחיים שהכירו השתנו ולא ישובו עוד. כולם ניסו לכסות על המבוכה והקושי של הפרידה במעשים, חלקם חילקו עצות והמלצות, חלקם ווידאו שהרכבת מגיעה בזמן ושכל המסמכים מוכנים. כל אחד מצא את דרכו להעסיק את עצמו ולא לעצור לרגע, כדי שכאב ומבוכת הפרידה לא יציפו אותם.
בלילה של ה-23 לאוקטובר 1990 נכנסה רכבת ארוכה לרציף. קרון אחר קרון חלף על פניהם ואנה עצרה את נשימתה בחשש שהרכבת לא תעצור, סופרת את הקרונות שכבר חלפו, אחד, שתיים... עשר. נראה שלא רק אנה קפאה על מקומה, עם כניסתה של הרכבת לרציף דממה נפלה על התחנה וכל האנשים, אשר רגע קודם לכן התרוצצו, דיברו, ברכו, צחקו והתרגשו, נדמו כפסלים.
הדממה נופצה על ידי צליל חריקת הבלמים של הרכבת. כמו שריקת זינוק למירוץ, האנשים החלו לרוץ לעברה, ביניהם ילדים קטנים, אנשים מבוגרים וזקנים, כולם כאחד נדחפו לרכבת. החברים והקרובים סייעו למשפחתה של אנה לעלות את כל התיקים, אשר תפסו תא נוסעים שלם.
כל תא נוסעים הכיל ארבעה דרגשים חומים ושולחן לבן קטן שעמד ביניהם מתחת לחלון, פרוזדור צר מאד חיבר בין התאים.
הרכבת יצאה לדרך ואנה הוציאה את האוויר שנאגר בכל פינות גופה, מפנה את מקומו להתרגשות ששבה והציפה. היא אהבה רכבות, את התנודות הקלות והנעימות, את קול שקשוק הגלגלים, את האינטימיות של תא הנוסעים, אבל יותר מכל אנה אהבה לטייל בפרוזדור הצר ולהציץ לתאים של נוסעים אחרים מבעד לצוהר דלת התא.
שמחתה של אנה לא נמשכה זמן רב, כשעה לאחר יציאתם לדרך הרכבת נעצרה ושוטרים עלו ודרשו מכל הנוסעים לרדת עם כל הציוד שלהם לביקורת גבולות, לפני המעבר לרומניה. הירידה מהרכבת הייתה קשה וממושכת יותר מהעלייה עליה. האנשים היו אטיים בתנועותיהם, חלקם אפופי שינה ואחרים מלאי חשש ומתח. הוריה של אנה התקשו להעביר את כל התיקים של משפחתה מהרכבת לתחנה ללא הסיוע של החברים, קושי זה והמתח שעטף אותם ניכר לא רק על פניהם, אלא גם בכל תנועה שלהם, בכל שריר ושריר ובשתיקתם.
למרבה ההפתעה, איש לא חיכה לנוסעים בתחנה ולא נמצא מי שיבצע את הבדיקה הנדרשת ויאשר את המשך נסיעתם. בזמן שהוריה של אנה יחד עם עוד אנשים מנסים לברר מה קורה, אנה שמעה את הרכבת מתעוררת לחיים ונוסעת בהתחלה לאט ובשקט כגנב המנסה להתחמק לאחר מעשה ומגביר את מהירות בריחתו ככל שמתרחק מזירת האירוע.
בגיל שמונה וחצי אנה לא יכלה להבין את שניבט אליה מעיניי המבוגרים, כל המבוגרים ללא יוצא מהכלל. המבט היה מלא פחד מהול בזעם ושנאה, אצל בודדים אפשר היה לזהות זיק קטן של תקווה ואצל אחרים זיק של חוסר אמון.
הדקות הפכו לשעות ולא נראה שום שינוי במצבם של הנוסעים. הוריה של אנה לקחו יוזמה והתחילו לברר ולנתח את המצב. הסתבר שאף אחד לא הודיע לתחנה על הנוסעים הצפויים ולכן אין אף איש ביטחון זמין שיכול לבצע את הבדיקה הביטחונית. לאחר מאמצים רבים סוכם כי למחרת בבוקר יגיעו אנשי הביטחון ורכבת חלופית תגיע לאסוף את הנוסעים ליעדם. באותו הרגע אנה למדה את אחד הלקחים היותר חשובים בחייה, עדיף לדעת את הגרוע ביותר מאשר לחיות בחוסר וודאות. עכשיו כשמצבם של הנוסעים היה ברור יותר, איש איש מצא את דרכו להירגע, כל אחד התכנס בעצמו ומצא את הפינה בה יוכל לנוח ואולי אפילו לישון. אמה של אנה אלתרה שתי מיטות לה ולאחיה מהתיקים הגדולים שהיו בראשותם, שקי שינה, שמיכות וכריות. היא חילקה כריות ושמיכות מהתיקים למשפחתה וגם לאנשים אחרים בתחנה שנזקקו לעזרה. היא הלכה לעובדי התחנה ודרשה שיפתחו את חדרי המנוחה של נהגי הרכבת כדי שהאנשים הזקנים והחולים יותר יזכו למנוחה ראויה. ורק אחרי שנפלה דממה על התחנה ונראה שכולם הסתדרו בדרך זו או אחרת, אמה של אנה צנחה על אחד המושבים ונרדמה.
עם זריחת החמה אנה, משפחתה והנוסעים האחרים התעוררו לבוקר חדש ומלא תקווה, אך יחד עם התקווה גם בא הרעב. אמה של אנה ארזה מספיק מוצרי מזון כך שיכלה להאכיל את משפחתה ולסייע גם למשפחות רעבות אחרות מבין הנוסעים.
השחר הפך לבוקר והבוקר הפך לצהריים ולא נראה שום שינוי במצבם של הנוסעים. הלחץ שוב התחיל לתת את אותותיו ביתר שעט. קרובי משפחה של אנה ושל משפחות אחרות הגיעו לתחנה עם מוצרי מזון כדי לסייע לנוסעים הנמצאים במצור של חוסר ודאות.
והשעות עוברות.
קרובי המשפחה לאט לאט חזרו לבתיהם נבוכים וחסרי אונים כי אין בידיהם לסייע.
והשעות עוברות.
בתשע בערב, כשכמעט ואיבדו תקווה, קול נשמע ברחבי התחנה, המכריז את דבר אלוהים חיים, הודיע על פתיחת ביקורת הגבולות.
שלוש שעות לקח לסיים לבדוק את תיקיהם ומסמכיהם של כל הנוסעים. בחצות שבין ה-24 לבין ה-25 לאוקטובר 1990, בלילה חורפי קר וטיפוסי לחודש אוקטובר, נדחפה אנה ומשפחתה יחד עם שאר הנוסעים היהודים מתחנת הרכבת המחוממת אל הרציף הקר להמתין לרכבת, ללא שום מושג לגבי מועד הגעתה. שוטרים עמדו בכניסה לתחנה ואבטחו, כך שאיש לא יוכל לחמוק פנימה, אפילו לא לשירותים.
אחרי נסיעה קצרה האוטובוס עצר ליד תחנת הרכבת העירונית, בה חיכו להם בני משפחה וחברים קרובים שבאו להיפרד. הם עזרו להוריה של אנה להעביר את עשרות התיקים מהאוטובוס אל תחנת הרכבת. מתח עמד באוויר, חלקם התרגשו כי ידעו שבקרוב יתאחדו בחזרה עם משפחתה של אנה בארץ ישראל, חלקם השתדלו להסתיר את עצבותם, על כך שהחיים שהכירו השתנו ולא ישובו עוד. כולם ניסו לכסות על המבוכה והקושי של הפרידה במעשים, חלקם חילקו עצות והמלצות, חלקם ווידאו שהרכבת מגיעה בזמן ושכל המסמכים מוכנים. כל אחד מצא את דרכו להעסיק את עצמו ולא לעצור לרגע, כדי שכאב ומבוכת הפרידה לא יציפו אותם.
בלילה של ה-23 לאוקטובר 1990 נכנסה רכבת ארוכה לרציף. קרון אחר קרון חלף על פניהם ואנה עצרה את נשימתה בחשש שהרכבת לא תעצור, סופרת את הקרונות שכבר חלפו, אחד, שתיים... עשר. נראה שלא רק אנה קפאה על מקומה, עם כניסתה של הרכבת לרציף דממה נפלה על התחנה וכל האנשים, אשר רגע קודם לכן התרוצצו, דיברו, ברכו, צחקו והתרגשו, נדמו כפסלים.הדממה נופצה על ידי צליל חריקת הבלמים של הרכבת. כמו שריקת זינוק למירוץ, האנשים החלו לרוץ לעברה, ביניהם ילדים קטנים, אנשים מבוגרים וזקנים, כולם כאחד נדחפו לרכבת. החברים והקרובים סייעו למשפחתה של אנה לעלות את כל התיקים, אשר תפסו תא נוסעים שלם.
כל תא נוסעים הכיל ארבעה דרגשים חומים ושולחן לבן קטן שעמד ביניהם מתחת לחלון, פרוזדור צר מאד חיבר בין התאים.
הרכבת יצאה לדרך ואנה הוציאה את האוויר שנאגר בכל פינות גופה, מפנה את מקומו להתרגשות ששבה והציפה. היא אהבה רכבות, את התנודות הקלות והנעימות, את קול שקשוק הגלגלים, את האינטימיות של תא הנוסעים, אבל יותר מכל אנה אהבה לטייל בפרוזדור הצר ולהציץ לתאים של נוסעים אחרים מבעד לצוהר דלת התא.
שמחתה של אנה לא נמשכה זמן רב, כשעה לאחר יציאתם לדרך הרכבת נעצרה ושוטרים עלו ודרשו מכל הנוסעים לרדת עם כל הציוד שלהם לביקורת גבולות, לפני המעבר לרומניה. הירידה מהרכבת הייתה קשה וממושכת יותר מהעלייה עליה. האנשים היו אטיים בתנועותיהם, חלקם אפופי שינה ואחרים מלאי חשש ומתח. הוריה של אנה התקשו להעביר את כל התיקים של משפחתה מהרכבת לתחנה ללא הסיוע של החברים, קושי זה והמתח שעטף אותם ניכר לא רק על פניהם, אלא גם בכל תנועה שלהם, בכל שריר ושריר ובשתיקתם.
למרבה ההפתעה, איש לא חיכה לנוסעים בתחנה ולא נמצא מי שיבצע את הבדיקה הנדרשת ויאשר את המשך נסיעתם. בזמן שהוריה של אנה יחד עם עוד אנשים מנסים לברר מה קורה, אנה שמעה את הרכבת מתעוררת לחיים ונוסעת בהתחלה לאט ובשקט כגנב המנסה להתחמק לאחר מעשה ומגביר את מהירות בריחתו ככל שמתרחק מזירת האירוע.
בגיל שמונה וחצי אנה לא יכלה להבין את שניבט אליה מעיניי המבוגרים, כל המבוגרים ללא יוצא מהכלל. המבט היה מלא פחד מהול בזעם ושנאה, אצל בודדים אפשר היה לזהות זיק קטן של תקווה ואצל אחרים זיק של חוסר אמון.
הדקות הפכו לשעות ולא נראה שום שינוי במצבם של הנוסעים. הוריה של אנה לקחו יוזמה והתחילו לברר ולנתח את המצב. הסתבר שאף אחד לא הודיע לתחנה על הנוסעים הצפויים ולכן אין אף איש ביטחון זמין שיכול לבצע את הבדיקה הביטחונית. לאחר מאמצים רבים סוכם כי למחרת בבוקר יגיעו אנשי הביטחון ורכבת חלופית תגיע לאסוף את הנוסעים ליעדם. באותו הרגע אנה למדה את אחד הלקחים היותר חשובים בחייה, עדיף לדעת את הגרוע ביותר מאשר לחיות בחוסר וודאות. עכשיו כשמצבם של הנוסעים היה ברור יותר, איש איש מצא את דרכו להירגע, כל אחד התכנס בעצמו ומצא את הפינה בה יוכל לנוח ואולי אפילו לישון. אמה של אנה אלתרה שתי מיטות לה ולאחיה מהתיקים הגדולים שהיו בראשותם, שקי שינה, שמיכות וכריות. היא חילקה כריות ושמיכות מהתיקים למשפחתה וגם לאנשים אחרים בתחנה שנזקקו לעזרה. היא הלכה לעובדי התחנה ודרשה שיפתחו את חדרי המנוחה של נהגי הרכבת כדי שהאנשים הזקנים והחולים יותר יזכו למנוחה ראויה. ורק אחרי שנפלה דממה על התחנה ונראה שכולם הסתדרו בדרך זו או אחרת, אמה של אנה צנחה על אחד המושבים ונרדמה.
עם זריחת החמה אנה, משפחתה והנוסעים האחרים התעוררו לבוקר חדש ומלא תקווה, אך יחד עם התקווה גם בא הרעב. אמה של אנה ארזה מספיק מוצרי מזון כך שיכלה להאכיל את משפחתה ולסייע גם למשפחות רעבות אחרות מבין הנוסעים.
השחר הפך לבוקר והבוקר הפך לצהריים ולא נראה שום שינוי במצבם של הנוסעים. הלחץ שוב התחיל לתת את אותותיו ביתר שעט. קרובי משפחה של אנה ושל משפחות אחרות הגיעו לתחנה עם מוצרי מזון כדי לסייע לנוסעים הנמצאים במצור של חוסר ודאות.
והשעות עוברות.
קרובי המשפחה לאט לאט חזרו לבתיהם נבוכים וחסרי אונים כי אין בידיהם לסייע.
והשעות עוברות.
בתשע בערב, כשכמעט ואיבדו תקווה, קול נשמע ברחבי התחנה, המכריז את דבר אלוהים חיים, הודיע על פתיחת ביקורת הגבולות.
שלוש שעות לקח לסיים לבדוק את תיקיהם ומסמכיהם של כל הנוסעים. בחצות שבין ה-24 לבין ה-25 לאוקטובר 1990, בלילה חורפי קר וטיפוסי לחודש אוקטובר, נדחפה אנה ומשפחתה יחד עם שאר הנוסעים היהודים מתחנת הרכבת המחוממת אל הרציף הקר להמתין לרכבת, ללא שום מושג לגבי מועד הגעתה. שוטרים עמדו בכניסה לתחנה ואבטחו, כך שאיש לא יוכל לחמוק פנימה, אפילו לא לשירותים.
המשך יבוא....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה