אוקטובר 1990 - חלק א'

אני בוהה במסך הלבן ותוהה מהיכן להתחיל, מפשפשת בנבכי זיכרונותיי ולא מצליחה להבדיל מהו אמיתי ומהו פרי דמיוני. נראה שהזיכרון מתחיל בתמונות מציאותיות, הבזקים של רגעים קטנים מלווים בתחושות ורגשות ישנים ונשכחים. ככל שאני הולכת לאורכו של חוט הזיכרון, החוט נהיה דק יותר ויותר ואני חוששת שבכל רגע הוא יישמט מידיי ואני אוותר לבדי בחשכה, לא יודעת איך להמשיך בסיפור.

ב-1 לספטמבר 1990, בגיל שמונה וחצי, אחרי שסיימה רק כיתה א', אנה לא הלכה לבית הספר. בצורה מפתיעה הידיעה שתהיה כל היום כל יום בבית ללא חבריה, ללא הלימודים וללא המורה שלה, לא שימחה אותה כלל. אנה כבר הרגישה משועממת אחרי חודשי החופש הגדול וציפתה בכיליון עיניים לחזרתה ללימודים. הזמן הפנוי הרב שהיה לרשותה היווה מטרד ואנה מצאה את עצמה לעיתים קרובות מהרהרת בחייה הקצרים, מחייה זיכרונות מימים שלא ישובו עוד ומנסה להבין את רצף האירועים שמנעו ממנה להתחיל את שנת הלימודים ככל ילד אחר.

הזיכרונות החזקים ביותר היו קשורים לפארק, שהיה בקרבת ביתה ולשם הייתה הולכת לפחות פעם בשבוע עם הוריה, אבל עכשיו לא היה להם זמן והיא גילתה שהיא מתגעגעת לפארק המוכר, לריחות ולקולות שלו. היא זכרה כל שביל בפארק, כל אבן דרך, כל עץ וכל עלה. המחשבות על הפארק מילאו את אנה בתחושת שלווה כמו שרק הפארק ידע להשרות על אנשים, והיא זכרה את כל הרגעים הקטנים של אושר שהפארק העניק לה.
בפארק היו הרבה מאד עצים. העצים היוו מקלט מפני החום בימי הקיץ, ונראה כאילו הם מתכופפים זה לקראתו של זה כדי לשלב ידיים והכל במאמץ להגן על בני האנוש המסכנים שלא עומדים בפני חומה של השמש. אחד הזיכרונות הראשונים של אנה מאותם שבילים מוצלים היא תחושת הבלבול העמוקה שחשה למראה אנשים מבוגרים וזקנים מאד המטיילים בפארק בעוד אמה מסבירה לה שפעם הם היו ילדים קטנים ממש כמוה.

כשהסתיו היה מגיע, העצים היו מסיימים את תפקידם, משילים מעליהם את כובד העלים ומזדקפים לאט לאט לקראת בואו של החורף. הכל היה הופך צהוב, כתום, חום... צבעי האדמה והשבילים היו מתכסים בשטיח צהבהב וצבעוני של עלים, ככה שרשרוש נעים היה מלווה את ימי הסתיו בעת ההליכה.
בפארק חיו סנאים קטנטנים אשר היו רצים בין העצים, בוחנים בביישנות את העוברים והשבים. אנה תמיד זכרה להביא כיבוד לסנאים, שני אגוזים אותם הייתה מורידה במאמצים רבים מעץ האגוזים שצמח בחצר ביתה. היא הייתה מקישה אגוז באגוז, סימן היכר מוסכם בין סנאים לאנשים, עד שסנאי אמיץ היה נבחר לרוץ אליה ולקחת מכף ידה את האגוזים המובטחים. אנה תמיד התפלאה על כך שמעולם לא ראתה את הסנאים אוכלים את האגוזים, הם תמיד היו רצים ומחפשים מקום להחביא אותם. פעם שאלה על כך את אביה ונענתה שהסנאים יצורים חכמים המכינים את עצמם לחורף. התשובה הזו מעולם לא סיפקה את אנה, והיא תמיד הרגישה תחושת החמצה כי הייתה בטוחה שאלפי אגוזים פזורים חבויים ברחבי הפארק והסנאים בכלל שכחו מהם. היא הצטערה שבגלל זהירותם הרבה הם לא נהנו מכ"כ הרבה אגוזים טעימים שסתם שכבו יתומים באדמת הפארק.
בחורף העצים לבשו מעילים מפני הקור, מעילים לבנים צחורים וגם השבילים היו מחליפים את שטיחם הצהוב ללבן, שהליכה עליו לוותה ברשרוש נעים אך כ"כ שונה מרשרושו של הסתו. ימי החורף היו מקור לשמחה והתרוממות רוח בשביל אנה. ההתרגשות של השלג הראשון, מראה השבילים הלבנים טהורים רגע לפני שאנשים השאירו את עקבותיהם בהם, נטיפי קרח שקישטו כל בית, גדר ועץ, איש השלג שהייתה בונה עם אמה ואחיה אשר מידי שנה צמח בממדיו בהתאם לגדילתה. הרבה ימי לימודים היו נפסקים בגלל השלג הכבד, כך שאפשר היה לבלות כל היום בגלישה על מזחלת בירידה שליד הבית או להחליק על קרח במתחם שנפתח מידי שנה בלב ליבו של הפארק.

מלבד הפארק, אנה כמהה גם לאצטדיון שהיה בקרבת ביתה. כמיהה זו הייתה קשה הרבה יותר כי מידי שבוע כשהתקיים משחק הכדורגל השבועי, נשמעו קולות הקהל עד לביתה כאילו קוראים לה לבוא. אנה זכרה איך סבתה לקחה אותה למשחק כדורגל, הם הגיעו באיחור ונכנסו מלמעלה לאזור שהיה ללא מושבים, אבל גם ללא תשלום. אנה זכרה את ההתרגשות, את גודל ההפתעה וההתפעמות כאשר מבין ראשי עשרות אלפי אנשים נגלה לעיניה משטח דשא ירוק ירוק ועליו רצות דמויות צבעוניות. לקח לאנה מעט זמן להבין שהדמויות הרצות הם בעצם אנשים, אנשים מאד מאד קטנים, גמדים. מאז הייתה בטוחה שכדורגל הוא משחק קסום שמשחקים בו יצורים קסומים ממש כמו באגדות שסבתה הייתה מספרת לה.

באופן כללי, כך אנה סיכמה, אפשר להגיד שחייה היו טובים, שמחים ומיוחדים על אף הסוד שנשאה בקרבה מיום היוולדה, סוד שלמדה לשאת כחבר קרוב, קרוב יותר מצילה עצמה. הסוד נמסר לאנה למשמר על ידי הוריה בגיל מאד צעיר ונאמר לה שזהו סוד המועבר במשפחתה מדור לדור כבר הרבה שנים והיא חייבת להקפיד להגן עליו. אתם יכולים לחשוב שהסוד היה משהו טיפשי שהוריה של אנה המציאו מסיבה זו או אחרת, הרי איך ייתכן שהורים יפקידו בידי ילדה קטנה סוד כבד ומשמעותי אשר יכול להיות לה לעול?! אבל אינכם יכולים להיות יותר רחוקים מהאמת. הסוד שנמסר לאנה למשמר היה סוד עתיק מאד - אולי אחד העתיקים ביותר, והשמירה עליו הייתה קשה יותר מכל מה שאתם מדמיינים. כמובן שקיים קושי בשמירת סוד, כל סוד שהוא, אך הקושי של אנה היה גדול מכך, כי כ"כ הרבה דברים בחייה היוו רמזים לסוד ששמרה, דברים שלא היו בשליטתה, דברים שהיו חלק ממי שהיא וניתנו לה כמתנה ביום היוולדה, מתנה שלא ניתן להחזיר.
הסוד הוא שאנה נולדה יהודייה.

המשך יבוא....