11 שנים אחרי

כשהייתי בכיתה י"ב, אחת הסדרות הפופולריות בטלוויזיה הייתה "אלי מקביל". בשביל נערה בת 17 הסדרה הייתה תגלית מסקרנת ומעניינת על הרווקה "הזקנה" בת ה-30, אחוזת תזזית למצוא לעצמה בעל.
אחת המורות הזכורות לי ביותר מהתקופה ההיא, היא המורה ללשון. אישה בגיל העמידה (50 בעיניי נערה בת 17), נעימה למראה ואינטליגנטית. משום מה, ללא סיבה וללא מידע מקדים, הייתי בטוחה שהיא אישה בודדה וערירית, רווקה בגיל העמידה.

הייתי יושבת בשיעורים שלה ומדמיינת אותה חוזרת בסוף יום לימודים ארוך לביתה המטופח - משום מה הייתי בטוחה שביתה נקי ומסודר תמיד. הייתי מדמיינת איך היא פותחת את הדלת אל הדממה, מניחה את תיק העבודה על כיסא שזהו כל תפקידו ב-30 השנה האחרונות, מדליקה רדיו כדי להפיג את הבדידות, מניחה סיר על הגז שיתחמם וניגשת לחדר השינה להחליף בגדים.

הייתי מדמיינת איך בשעות הערב, השעות הפנויות הבודדות שיש לראשותה, היא מבלה בקריאת רומנים על חיים שתמיד חלמה עליהם ולעולם לא תחייה אותם ואיך בלילה היא נשכבת על המיטה הזוגית הגדולה בצדה הימני ונרדמת.
11 שנים אחרי, בגיל 28 ורווקה בודדה אני מוצאת את עצמי אל מול הזיכרון הזה כשהאירוניה לא נעלמת מעיניי.