הזמן עושה את שלו - חלק ה'

החלטות קשות

תקופת הצבא, אחת התקופות המדהימות ביותר בחיי, חלפה במהירות בזק ואחרי שנה וחצי התייצבתי בבקו"ם, החזרתי את המדים ויצאתי אל העולם הגדול להתחיל חיים של גדולים. באותו הערב אלון ארגון לכבודי מסיבת שחרור, על חופה של תל אביב עם כל החברים הקרובים. עמדתי מהצד והתפלאתי למראה כמות האנשים שהגיעו לחגוג איתי, רק שנתיים קודם לכן עמדתי מנודה בפינה מוסתרת של המחששה בתיכון ולפתע יש בחיי כל-כך הרבה אנשים, אנשים שאוהבים ומוקירים אותי כמו שאני. הרמתי מבט לשמים והודיתי לריבונו של עולם על המתנה הזו.

המסיבה הייתה הצלחה מסחררת, אלון דאג להכל, עד הפרט האחרון, וחגגנו אל תוך הלילה עם אוכל, בירות ומוזיקה טובה.
רקדתי את נשמתי, אשר טרפה את אוויר החופש. הופתעתי מאד כשהמוזיקה פסקה ודממה נפלה על החוף. כל העיניים היו עליי, לא הבנתי מה קורה עד שראיתי את אלון כורה ברך לפניי, מוציא טבעת ואומר דברים שלא יכולתי לשמוע בגלל בליל הקולות שהתרוצצו במוחי. לא ציפיתי לזה, הייתי בהלם ונעמדתי דום. ידעתי שאלון מצפה ממני למשהו, ידעתי שקהל החברים שלנו מצפה למשהו, אבל משום מה לא ידעתי למה.

בלי לחשוב יותר מידי, רצתי לכיוון הרכב שלי, התנעתי והתחלתי לנסוע בלי לדעת לאן. שצף המחשבות שעבר במוחי היה כל כך גדול שבמרחק השנים איני יכולה לשחזר אותם. אני רק זוכרת שנהגתי במשך שעות והגעתי הביתה לקראת הצהריים. אלון המתין לי בחדרי, התשישות ניכרה על פניו והיה עוד משהו, איזשהו פחד, סוג של אימה שבגיל 21 לא הצלחתי להבין.

דיברנו. הסברתי לו שאני לא מוכנה להתחתן, עוד לא ראיתי עולם, עוד לא רכשתי מקצוע ובכלל, הוא לא יכול סתם ככה "להפיל" את זה עליי. אלון ניסה לדבר אל ליבי ולהסביר לי את רגשותיו, אבל ברגע שנפלט מפי המשפט, אותו לא שוכחת עד עצם היום הזה, "רק השתחררי מכלא אחד אז אתה רוצה לכלוא אותי בכלא אחר"? אלון הפסיק. הוא נתן בי מבט אחרון, קם בשלווה מפחידה ויצא מבית הוריי.

בהתחלה לא דאגתי יותר מידי, הייתי בטוחה שזו עוד מריבה טיפוסית בינינו שתסתיים בקרוב ונחזור למסלול הרגיל. אבל אלון נעלם מחיי באותה הפתאומיות בה נכנס אליהם. הוא לא ענה לטלפונים, הוא לא ניפגש עם חברים משותפים ולא הצלחתי להשיג אותו אפילו בבית הוריו.

בחיים יש רגעים שאנחנו מתחרטים עליהם, והרגע בו אמרתי את מה שאמרתי מלווה את חיי בכל יום מאז. אני לא בטוחה שמדובר בחרטה, זה הרבה יותר מזה.

בעלי חוזר משחייה בכנרת ואני ממהרת להחביא את המחברת. כשיצאנו לנסיעה היום בבוקר לא ידעתי אם לקחת אותה ובטח שלא ידעתי שנמצא את עצמנו מטיילים בצפון. אבל לפעמים היציאה מהשגרה מביאה איתה משב רוח רענן שמפיח רוח חדשה במפרשים ועוזר לנו להתקדם עוד כמה צעדים ליעדנו, האושר.

דרום אמריקה

ברחתי. נסעתי עם כרטיס פתוח לדרום אמריקה. טיילתי במקומות אקזוטיים ורחוקים שאת שמם אני לא זוכרת היום. העברתי ימים שלמים באכסניות נידחות ולילות ארוכים בריקודים לצלילי מוזיקה לא מוכרת. הכל מתערבב בזיכרוני, הימים והלילות, הימים והשבועות. פגשתי אנשים חדשים חלקם ישראלים וחלקם לא, אך גם זיכרון פרצופיהם ושמותיהם מעורפל ממרחק השנים.

הזיכרון הבהיר הראשון שלי ממסעי אחר "העצמי" בדרום אמריקה, הוא יוסי. אני לא זוכרת מתי נפגשנו לראשונה ואיך הכל התחיל, אבל אני זוכרת בבירור את הימים שבילינו יחד, כאילו בזכותו הוסר הלוט מעליי וחיי התחילו לחזור למסלולם עד לשובו של הסדר.
טיילתי עם יוסי במשך חצי שנה, עשינו טרקים במקומות עוצרי נשימה, תיירנו בערים גדולות וקטנות. לפעמים הגענו למקומות חדשים ולא מוכרים ולפעמים שבנו למקומות שכבר הייתי בהם. יוסי הפך למושיע שלי מעצמי, הרגשתי בטוחה איתו וידעתי מי אני כשהייתי איתו.

וכך שבנו הביתה, ונתקפתי אימה משתקת שאם אאבד את יוסי, אאבד את עצמי שוב לדעת. ולפתע הייתי לחוצה מאד להתחתן. הצעת הנישואין לא איחרה לבוא והביאה איתה הקלה ותחושת ביטחון עצומה.

בגיל 25 התחתנתי ופתאום הכל היה בסדר.

תקופת התיכון הפכה לזיכרון רחוק, הכאוס של דרום אמריקה הודחק ואלון כבר ממש לא עניין אותי.

התחלתי ללמוד, אבל מעולם לא סיימתי את לימודיי, כי בשנתי השלישית מצאתי את עצמי מצפה לילד, ללידתו של אסף, והחיים השתנו בבת אחת. יוסי המשיך בלימודיו כרגיל ונראה שהיותו אבא לא שינתה דבר עבורו. אני נטשת את לימודיי, מצאתי עבודה במשרה חלקית, כי בשארית זמני הייתי אם חד-הורית.

כשאסף היה בן שנה, יוסי התחיל את עבודתו במשרד עורכי דין בת"א והיה חוזר הביתה בשעות מאוחרות מידי ערב בנוסף לעבודה בשבת שהיה מביא איתו הביתה. בהתחלה רבנו, הרבה, עד שלאט לאט התחלנו להתרחק. אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע בו הפכנו להיות אדישים אחד לשני. יוסי הפסיק לשתף אותי במה שעובר עליו בעבודה ואני הפסקתי לנסות למשוך את תשומת ליבו לבנו, עד שהפכנו לשני אנשים החיים את חייהם בנפרד.

בכלל לא שמתי לב שהגעתי הביתה, עד שנהג המונית לא הפנה את תשומת לבי לכך, הייתי כל כך שקועה בכתיבה. מאז שבעלי מכר את הרכב אני נוסעת במוניות, חשבתי שזה יהיה קשה, אבל האמת היא שזה די נחמד, כי אני מספיקה לקרוא, לישון או לכתוב בדרך הביתה.
ובכלל, יום חמישי היום, אני אוהבת ימי חמישי. היום אסף ואיתן חוזרים הביתה ומחר גם רינת מגיעה, והבית יתמלא שוב בצלילי ילדיי.

המשך יבוא....

הזמן עושה את שלו - חלק ד'

פרק ב'
כשחזרתי היום מהעבודה חיכתה לי הפתעה בבית, בעלי כבר חיכה בהתרגשות של ילד לשובי. מזמן לא ראיתי אותו ככה. הסיבה להתרגשותו התגלתה מאד מהר, בעלי רכש קטנוע. שמעתי הרבה דיבורים על משבר גיל העמידה, אבל אף פעם לא פגשתי מישהו שבאמת חווה אותו. הרעיון של הקטנוע אמם נראה לי מגוחך בגילנו, אבל כאילו שגעונו הרגעי דבק גם בי והסכמתי שנמכור את הרכב.
כשחזרנו מנסיעת הניסיון, אדרנלין זרם והתסיס את כל גופי, הרגשתי לרגע צעירה חסרת אחריות וחסרת מעצורים ובספונטניות של אותו הרגע בילינו ערב אינטימי וחושני, כמו פעם, לפני שהיו ילדים, משפחה ועבודה של גדולים.

ממש כמו בצעירותי, גם הלילה איני מצליחה להירדם מרוב התרגשות. האירועים של הימים האחרונים מתערבבים בזיכרונות ילדותי בהם אני מגששת בימים אלה והכל הופך לעיסה צבעונית וסמיכה. אני שוב מוצאת את עצמי עם ספל תה צמחים יושבת לאורה של מנורת הלילה וממשיכה לכתוב ביומני.

בכל תקופת התייסרותי מרגע הגילוי שאלון ואני הולכים לשרת את השנתיים הבאות בקרבה כל כך גדולה אחד לשני, לאלון לא היה שום מושג לגבי קיומי. לקח לי שבוע ימים לאסוף את עצמי, לצאת מהחדר בראש מורם, בהחלטיות וביטחון ולצעוד ללשכת המג"ד כאילו אני הוא המג"ד. החלטתי שאלון לא יפגע בי יותר, שאני לא אתן לו את ההזדמנות לקחת ממני את כל מה שעמלתי בשבילו בחודשים אחרונים אלה. ביני לבין עצמי הסכמתי שאם הוא יהיה מספיק בוגר לנהל איתי מערכת יחסים אפלטונית של חברים, אני אסכים.

בחיים לומדים מהניסיון, ובצעירותי עדיין לא ידעתי שתכניות בצד ומציאות בצד. 

שבועות עברו ולא ראיתי או נתקלתי באלון, בתפקיד המ"מ לא הזדמן לו לבקר ככה סתם בלשכת המג"ד וגם לאט לאט למדתי שהוא נמצא הרבה בשטח עם חייליו. פיתחתי תיאוריות על כך שהוא גילה על הימצאותי בגדוד ומתחמק בכוונה תחילה מלהיתקל בי. המחשבות עליו ועל רגע פגישתנו הטריפו את דעתי, הפכתי לאחוזת דיבוק. בניתי מגדלים באוויר דמיוני והרצתי תסריטים שהתחרו באלה של הוליווד.
אחרי חודשיים וחצי, כשכבר החלטתי להירגע ומידת החשש שלי מפגישה עם אלון הלכה ודעכה, הוא הגיע לשיחה אישית עם המג"ד. אני זוכרת עד היום את רעש צעדיו כשנכנס ללשכה, עמדתי עם הגב לדלת אבל ידעתי בוודאות שזה הוא שנכנס. קפאתי. שמעתי גם אותו נעצר. עברו שניות של נצח עד ששמעתי את שמי, כאילו מישהו נתן לי אותו רק עכשיו, כאילו מישהו גילה אותי מחדש. הסתובבתי אליו והמבטים שלנו נתפסו אחד בשנייה וסרבו לעזוב. שכחתי הכל, את ההחלטות שלי, את ההבטחות שלי לעצמי. שכחתי את מה שהיה ולפתע ראיתי רק את מה שיכול להיות.

את אותו הלילה אלון ואני העברנו מתחת לשמיכת הפוליאסטר, בחורשת עצים שעטפה את מפקדת הגדוד. אני לא זוכרת אם דיברנו ובטח שלא על מה. אני רק זוכרת את תחושת השייכות, החום, והחזרה הביתה. אלון היה עדיין האלון שלי, אבל הוא היה שונה. ראיתי צלליות שחורות מבליחות מידי פעם במבטו. הוא היה בוגר יותר, כבר לא נער, כמעט גבר. אסף היום מזכיר לי את האלון של התקופה ההיא.
בלילה ההוא התחלנו בזוגיות חדשה, בוגרת יותר, מאוזנת יותר, מלאת אהבה ותשוקה.

אני כבר רואה את השחר מפציע, השמש יוצאת ממחבואה בביישנות. אני מנסה לישון קצת לפני העבודה, ובאופן מאד מפתיע אני צונחת מיד לתוך שינה עמוקה ומתוקה, שינה שלווה כזאת כבר מזמן לא הייתה לי.

אני מתעוררת בבהלה לצליליו של השעון המעורר, בעלי כבר לא במיטה, אני שומעת אותו מפזם משהו במטבח. אני מגרדת את עצמי מהמיטה מלאת צער על גזילתה של שינה ערבה, ועומדת בפתחו של המטבח מתבוננת בו. בהתחלה נראה כאילו הוא לא מרגיש בנוכחותי ואני זוכה להתבוננות עמוקה בקרחת שלו, שלא הייתה שם כשהכרנו, בגבו שנראה מעט שפוף יותר עכשיו, בשריריו שנשארו כמו בהתחלה נשמעים לתנועותיו כאילו הוא מנצח עליהם. הריכוז בו הוא עושה את מלאכתו, אותו ריכוז שאני רואה לפעמים באסף, כשהוא צריך להתמודד עם דילמה מאתגרת. כל כולי שקועה בסימפוניה שמתנגנת לפני במטבח, נזכרת באהבתינו הראשונה, וכמה היא שונה מאהבתינו היום. אני כל כך אוהבת אותו.

בעלי מסתובב אליי ואני מבינה שהיה מודע לנוכחותי מהרגע הראשון. הוא מציג בפניי ארוחת בוקר של מלכים, אשר הכין לכבודנו והכל ערוך ומסודר על השולחן, ממתין רק לי. לפני שאנחנו מתיישבים לאכול, אני ניגשת להתקשר לעבודה להודיע להם שאני חולה ולא אגיע, במקום זה אנחנו מחליטים לבלות את היום היפה הזה ביחד, לנסוע אל עבר השקיעה בצפון על הקטנוע החדש.

המשך יבוא...

הזמן עושה את שלו - חלק ג'

החיים ממשיכים

הפרידה מאלון הייתה קשה, היא ניפצה לרסיסים את ליבי הצעיר והתמים שהיה עיוור ולא מוכן לפרידה הזאת.

אני מוצאת את עצמי יושבת מתחת לאורה של מנורת השולחן וכותבת. השעה שתיים בלילה ואיני מצליחה לישון, הזיכרונות רודפים אותי ומדרבנים אותי להמשיך לספר את סיפורם. מהרגע בו התחלתי איני יכולה להפסיק, כאילו נפרצו כל הסכרים וחומות השכחה שהצבתי, והזיכרונות גועשים וזורמים אל הדף.

בימים הנותרים עד תחילת שנת הלימודים העברתי לבד, סגורה בחדרי, מקשיבה למוזיקה דיכאונית שאיני זוכרת איך בכלל הגיעה לידיי ומסרבת להיפתח אל העולם. הרגשתי שעולמי חרב עליי, הרגשתי שהלכתי לאיבוד ולעולם לא אמצא. באותה התקופה לא חשבתי על אלון ולו לרגע. לא היו לי תהיות לגבי מה שהוא מרגיש ולא שאלות לגבי מה שעובר עליו לאור הפרידה והחוויות החדשות בצבא. אפילו לא לרגע לא חשבתי שהוא ימצא מישהי אחרת שתחליף אותי. הייתי שקועה כל כולי בצערי ויגוני.

אמא שמחה כשהתחילה שנת הלימודים, היא הייתה בטוחה שהלימודים יסיחו את דעתי מהפרידה ויחזירו אותי לחיים. אבל האמת הקשה שהמתינה לי בשובי לתיכון הייתה כואבת לא פחות מכאב הפרידה שטרם הגלידה, הייתי לבד. לא היו לי חברים ואיש לא רצה בקרבתי, הייתי זרה להם והם התייחסו אליי כזרה החיה בקרבם. חברות ילדות שהיו לבנות לוויה נאמנות לי עוד מהגן, סרבו להיראות בחברתי. אף אחת לא הייתה מוכנה לסלוח לי ולשכוח את עלבון הנטישה.

שלושת שנותיי בתיכון, עברו עליי בבדידות תהומית. התחלתי לעשן, כי זה היווה תירוץ עבורי להתחבא במחששה ולא למשוך אליי תשומת לב בהפסקות. בשנת הלימודים האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה בפינה מוסתרת של המחששה עם ספרי קריאה שהיו לחבריי הטובים לאורך השנים הקשות בתיכון. במבט לאחור איני יכולה שלא לשים לב לאירוניה שכה הייתה נסתרת מעיניי עד רגע כתיבת שורות אלה. עם עזיבתו של אלון, ירשתי אני את מקומו בתיכון, הפכתי לתימהונית של השכבה ובלי לשים לב חייתי את חייו. 

רק עכשיו, למול תגליות בוגרות אלה, יש ביכולתי להבין את האהבתו הגדולה של אלון אליי ואת הסיבה לאהבה זו, אני גאלתי אותו מייסוריי בדידותו, בעוד שלא היה איש שיגאל אותי מייסוריי בשנים מלאות בדידות אלה.
וכמו אלון שלוש שנים קודם לכן, מצאתי את עצמי משתוקקת להזדמנות שנייה. מצפה בקוצר רוח לסיום הלימודים ולגיוס הקרב ובא.

צבא

רוני התקשרה היום, היא נשמעה מאד שמחה ומאושרת. לא היה לה הרבה זמן לדבר, אבל קראתי בין השורות שיש סיבה לשמחתה וככל הנראה מדובר בבחור חדש בחייה. שמעתי ברקע את קולות חבריה הצועקים לה להזדרז וללכת לאכול. שמחתי לשמוע שיש לה חברים. תמיד דאגתי לרוני יותר מכולם, כי היא הבת היחידה שלי והיא דומה לי כ"כ, אבל כנראה שלא כמו שחשבתי. רוני לא שברירית כמוני וגם הרבה פחות תמימה ממה שאני הייתי בגילה. אני תוהה האם זה משהו שאני העברתי לה או שככה זה הדור הצעיר בימינו?!

אחרי השיחה עם רוני אני הולכת לעשן בחוץ. אני כל כך שמחה על החוק החדש נגד עישון במקומות ציבוריים, מאז שהוא נכנס לתוקף, אני מוצאת את עצמי לוקחת הפסקות ארוכות בחוץ בזמן העבודה. בגילי כבר אין לאן למהר. בניגוד לצעירים, אני יודעת שזה לא משנה כמה אשקיע זמן ואנרגיה בעבודה, זה לא באמת שווה את זה, כי בסוף היום חוזרים הביתה למשפחה.

אני יושבת על הספסל הקבוע שלי עם הסיגריה והיומן שמצא את דרכו לתיק שלי הבוקר בלי ששמתי לב. השיחה עם רוני העירה בי את הזיכרונות משירותי הצבאי, והיד השתוקקה להעלות זיכרונות אלה על הכתב.

הצבא היה עבורי כל מה שייחלתי לו וכל כך הרבה יותר. חזרתי לפרוח. הכרתי חברים חדשים כבר ביום הראשון בטירונות, כך שלא ממש היה אכפת לי מהמשמעת ומהקשיים, לי היו את החברים שלי.
אחרי הטירונות שובצתי להיות פקידה בלשכת מג"ד ולשמחתי כך גם שתיים מחברותיי החדשות.
בגדוד חיי החלו לחזור למסלולם הטבעי, העולם התחיל לחזור לצבעיו וורודים, למדתי מחדש לחייך ולצחוק, למדתי להקשיב ולפרגן, כמו ילד רכשתי מחדש כישורים חברתיים. חיי נצבעו שוב בצבעי הקשת והרגשתי שאני מתנהלת בתוך בועה נעימה ומגינה. אך כדרכן של בועות, גם זו שלי יום אחד כילתה את עצמה והתפוצצה.

חודשים בודדים אחרי שיבוצי בגדוד, התקיים טקס פרידה מחיילים, קצינים ונגדים עוזבים וקבלת פנים של כאלה שהגיעו להחליפם. התרגשות עמדה באוויר ולא ניתן היה להישאר אדיש למול הלחשושים, השמועות, הצחקוקים וההתלהבות של כל אחד מהמשרתים בגדוד. היה ברור לי לחלוטין שמדובר באירוע בעל חשיבות עליונה, ולי כפקידת מג"ד יש חלק חשוב ביותר בהצלחתו. עבדתי לילות כימים במשך שבוע, לארגן את הכל כמו שצריך, להזמין את הלהקה של החיל, להזמין כיבוד, לשלוח הזמנות, לוודא הגעה ועוד הרבה דברים נוספים שמוחי הקשיש אינו זוכר כבר היום.

הייתי כל-כך עסוקה בעבודתי שלא היה לי פנאי ליטול חלק ברכילות הגדודית, כך שביום הטקס עצמו, עמדתי בקהל החיילים בתמימותי, עמדתי כמאובנת לא מאמינה למראה עיניי. בפינה הימנית של הבמה, אשר פיקחתי על הקמתה לילה קודם לכן, עמד אלון, אלון שלי. כשקראו בשמו והציגו אותו כמ"מ חדש בגדוד שיחליף את גולן, הרגשתי איך בירכיי כושלות וידעתי שלא אצליח לעמוד עוד הרבה זמן, אז ברחתי לחדרי.

את הימים העוקבים לטקס ביליתי בחדרי, בגימלים. לא ידעתי מה אני מרגישה יותר, אימה מנוכחותו של אלון או התרגשות מקרבתו המפתיעה. היו רגעים שהחשש לאבד את כל מה שבניתי מחדש שיתק אותי והיו רגעים שההשתוקקות רק למבט קטן בו הטריפה אותי על דעתי.

ציונה קוראת לי לחזור למשרד. היא מעצבנת אותי לפעמים. אישה מבוגרת, שמרבית הקריירה שלה כבר מאחוריה, מנסה להוכיח את עצמה בפני אנשים שיכלו להיות הילדים שלה ושלא נותנים לה טיפת כבוד. 

המשך יבוא...