הזמן עושה את שלו - חלק ו'

הזדמנות אחרונה

היום יום שישי וכל הילדים שבים אל הקן. השמש מאירה את הסלון כאילו גם היא מחייכת למחשבה על איחוד כל המשפחה. שלחתי את בעלי לעשות קניות לשבת. הבית מאורגן ומסודר ממתין בציפייה לאחה"צ, אז אני מתיישבת במטבח, ליד החלון וממשיכה לכתוב כשקרני השמש מאירות את מחברתי, מדליקות כל אות ואות כמנסות להדגיש את חשיבותן עבורי.

שגרת חיינו שאבה אותי ולא הרגשתי כל צער על חיי, כי היה לי את בני. יוסי המשיך לטפח את הקריירה שלו בניתוק מוחלט ממשפחתו ולעתים תהיתי האם בכל שעות היעדרותו מהבית הוא רק עובד.

כשאסף היה בן שלוש, הגיע הזמן להיפרד ממנו במהלך שעות היום לטובת הגן. הפרידה מאסף ערערה שוב את עולמי. הרגשתי זנוחה, איש לא היה תלוי בי יותר ולפתע הרגשתי את בדידותי במלוא עוצמתה. הרגשות מתקופת התיכון שבו כאילו מעולם לא עזבו אותי ושוב הרגשתי מוחרמת, מנודה, לבד. ניסיונותיי להתקרב ליוסי נחלו כישלון חוזר ונשנה, עד שהרגשתי ייאוש מלנסות. במבט לאחור, איני יכולה להאשים אותו, הרי במשך יותר משלוש שנים הרגלתי אותו לחיי נוחות בהם איני מתערבת בחייו ומשפחתו לא מהווה עול. בתמימותי ציפיתי שיוסי ישים לב לתסכולי ולכאבי, ציפיתי שיום אחד ישוב הביתה עם זר פרחים כבעבר ויגיד לי "שבתי". היום אני יודעת, שאם לא משקים את צמח הזוגיות אין לו שום סיבה לפרוח ככה סתם בלי סיבה.

בניסיון נואש אחרון להציל את נישואיי ואת עצמי, התעברתי שוב, הפעם היה מדובר בילדה. על אף היותה ילדה שנייה, הציפייה ללידתה הייתה בלתי נתפסת. הילדה הקטנה שלי נשאה איתה המון תקוות ואמונה שבואה לעולם יביא לשינוי, יציל אותי ואת משפחתי. רוני נולדה בלילה חורפי, ילדה חזקה ויפה, אשר הצליחה לשבור את קירות הקשיחות של יוסי ולשבות את ליבו. ותוך זמן קצר נראה שכל תפילותיי נענו, יוסי התחיל לחזור הביתה מוקדם, התעקש לקלח את רוני ולהשכיב אותה לישון. הוא היה מאד מעורב בכל הקשור לטיפול שקיבלה רוני, לצרכיה וחינוכה.

בועת האושר שעטפה אותי בחודשים הראשונים לאחר הלידה התנפצה במהרה. נוכחותו של יוסי בבית הייתה לעול, מצאתי את עצמי מטילה ספק בעצמי וביכולותיי כאמא, על אף שגידלתי באופן מוצלח ביותר את אסף ללא עזרתו של איש במשך ארבע שנים. יוסי היה מבקר את כל מה שעשיתי, מערער את מעמדי למול הילדים ומתייחס אליי כייצור חסר חשיבות ולא יוצלח, ולא כאל אם ילדיו. 

נוכחותו של יוסי בבית לא שינתה את יחסו לבנו, שהיה לאוויר והחוויר תמיד למול אחותו התינוקת. ניסיתי בכל כוחותיי למזער את הנזק ולהמשיך ולבנות את אסף להיות הגבר שאביו לעולם לא היה עבורי.

על רקע האירועים בבית, אהבתי לאסף הלכה וגדלה ונוצר בינינו קשר בל ינותק של בני ברית, אשר מלווה אותנו עד היום. בניגוד מוחלט לכך, מצאתי את עצמי מקנאה בתינוקת הקטנה וחסרת האונים שלא עשתה דבר מלבד להתקיים. קנאתי זו החרידה והבחילה אותי והתערבבה בתחושות כעס ורגשות אשם על היותי אמא גרועה.

שנה אחרי לידתה של רוני, מצאתי את עצמי רצה בתוך מבוך, מנסה לברוח מבלי לדעת לאן. הרגשתי כמו אישה שהתעללו בה וחיפשתי את הכוחות הנפשיים להחזיק מעמד ולעמוד איתן למען ילדיי. בעזרתה של אמי, עליה השלום, וגיבוי מלא מצידה מצאתי את האומץ לקבל את ההחלטה ששינתה את חי ואת חיי משפחתי. החלטתי להתגרש מיוסי.

פרק ג'

הליך הגירושים היה ארוך ומפרך, הוא נמשך כשנתיים, כשעיקר המאבק היה על משמרתה של רוני. ידעתי שלא יהיה קל להתגרש מיוסי, גם בגלל היחס המיוחד שלו לרוני וגם בגלל היותו עו"ד, אבל גם ידיעה זו לא הכינה אותי למאבק המתיש שנכנסנו אליו. לולא הוריי, אשר תמכו וחיזקו את רוחי לאורך כל הדרך, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד עם המאבק ובטח שלא לעמוד אל מול ההכפשות והאישומים המבחילים של יוסי על תפקודי כאם לילדיו. עד היום איני מצליחה לתפוס איך אדם כל-כך קרוב, אב ילדיי, מסוגל להפוך לאויב הכי גדול שלי ולהשתמש בכל מה שהיה במסגרת האמון בינינו נגדי, דווקא ברגעים הכי קשים.

החולשה המרכזית בקו שהוביל יוסי, הייתה התעלמותו המוחלטת מבנו בכל הקשור למאבק המשמרת ואף שימוש בו כדי לזכות ברוני.

לאורך כל שנות המאבק, זכיתי לבנות את עצמי מחדש כאדם, כאישה וכאם. שיקמתי את הקשר שלי עם רוני ולמדתי להכיר אותה כיישות עצמאית וכבתי. היום רוני ואני החברות הכי טובות ואני יודעת שלכל דבר בחיים יש סיבה, גם לדברים הקשים, כי אם לא הייתי חווה את המאבק ונלחמת על רוני, אני חושבת שהייתי מפסידה את בתי.

וכך ביום ראשון, חם במיוחד, התייצבנו ברבנות בשביל לסיים את מסכת הייסורים. איני זוכרת את הטקס במלואו, אני חושבת שלא באמת הייתי נוכחת בו. הטקס היה משהו מאד טכני שעשיתי באופן אוטומטי רק בשביל לגמור עם זה וזהו. 

כשירדתי במדרגות הרבנות, באטיות, סופגת את תחושת הניצחון והחופש, קול מוכר מהעבר קרא בשמי.

הסתובבתי לכיוון הקול, ובהתחלה לא זיהיתי אותו. ככל שהוא התקרב אליי, ככה הדופק עלה והדהד באוזניי. לא ראיתי אותו שנים, שנים ארוכות וקשות, והנה הוא עומד מולי כאילו דבר לא השתנה, ודווקא כאן מכל המקומות.

אלון ואני התיישבנו ליד בית קפה בקרבת הרבנות. איני זוכרת איך הגענו לשם או מה אמרנו אחד לשנייה ברגעים הראשונים, כל שאני זוכרת הוא שלא הצלחתי להוריד את עיניי ממנו.

השעות עברו והיום הפך ללילה, ואלון ואני המשכנו לשבת ולהתעדכן. הסתבר שאלון המתין לי שנים, גם אחרי שהתחתנתי, מקווה שאתחרט ואשוב אליו. כשאסף היה בן שנתיים, אלון לא יכול היה לשאת עוד את בדידותו ונשא לאישה קצינה ששרתה איתו בגדוד. לפני כשנתיים נולד להם בן, איתן, שבשמו נשא תזכורת לאביו "לעולם לא להיכנע ולהמשיך להאמין". נישואיו של אלון היו כישלון מהרגע הראשון, והיום, ביד הגורל, הוא סיים הליך גירושין קצר ומהיר מאישתו ברבנות רמת גן, רק חדר אחד ליד החדר בו הסתיימו נישואיי.

אלון ואני מעולם לא התחתננו, אבל גם מעולם לא נפרדנו מאז אותו יום ברבנות ועד היום. ניסינו במשך שנים להביא ילד משותף לעולם ללא הצלחה. כמו שאמרתי כבר, לכל דבר בחיים יש סיבה.

ילדינו היו שלנו, ללא קשר מי הוא אביהם או אמו הביולוגים והם היו לאחים בדם כאילו נולדו מאותה הרחם.

 מוצ"ש, הילדים יצאו לבלות עם חבריהם ואלון קורא לי לבוא לסלון. גשם יורד בחוץ, אלון העמיד את הספה מול חלון המרפסת וממתין לי עם גיטרה. אנחנו יושבים מכורבלים, מסתכלים בגשם ושרים שירים שליוו אותנו לאורך כל הדרך. כשהגשם נפסק, ואלון מניח בצד את הגיטרה, אני מושיטה אליו את המחברת, ללא מילים.

-THE END-