התעוררתי בבוקר עם תחושה לא טובה. תחושה שמשהו רע עומד לקרות.
לא הספקתי לצאת מהמיטה ומצאתי את עצמי ניצבת פנים מול פנים עם סכנה קיומית: היה פולש בבית.
תחושת האימה המשתקת נטעה את רגליי במקומן כאילו התאבנתי.
מחשבות קשות התחילו להתרוצץ בזו אחר זו במוחי, דורסות אחת את השנייה, מנסות לעורר אותי להגיב.
התחושה החזקה ביותר, הראשונה שחדרה את שריון האטימות, הייתה תחושת הבגידה. איך מישהו יכול היה לפרוץ אל ביתי שאמור להיות המקום הבטוח ביותר בעולם עבורי, ועוד באמצע הלילה כשאני בשיא חולשתי עם כל המגננות במצב חופשי. התחושה הזו לא סייעה לי במיוחד ונמלאתי אימה בלתי מוסברת, הרגשתי איך דמעות ראשונות של פניקה זולגות מעיניי בלי שליטה.
ברחתי בחזרה למיטתי, התכווצתי בפינה ממרמרת בבכי כשצמרמורת של אימה מהולה בפניקה מזינה את גופי. זה היה הרגע בו תחושה אחרת לקחה שליטה, תחושה חזקה, תחושה עוצמתית, תחושה של אומץ. למה שאני אשב כאן ואבכה כשאני יכולה להשיב מלחמה ולהגן על עצמי ועל הבית. לאט לאט צמרמורת האימה נעלמה וגופי התמלא נחישות לנצח.
כמו בכל קרב, גם כאן נדרשה אסטרטגיה. התחלתי לאסוף מודיעין ראשוני, וידאתי מהו מקומו של הפולש, ניסיתי לעמוד על כוונותיו. לאחר שהבנתי שלא צפויות הפתעות התחלתי לחשוב על אופן הפעולה. האם לאגף מימין או משמאל? האם להיחשף לפני המתקפה או להיעזר בגורם ההפתעה? באיזה כלי נשק לבחור? וכמובן, מהם סיכויי ההצלחה שלי ומה יהיו השלכות של כישלון?
למרבה ההפתעה מחשבות אלה לא ריפו את ידיי, אלא בדיוק להפך, הן חיזקו ואיזנו אותי. לבשתי חליפה של קור רוח אשר מנעה מכל ההתרגשות והאימה להשתלט עליי מחדש.
התלבשתי לקרב כשברקע, במוחי, מתנגן לו שיר הנושא של רוקי ואני יודעת שאנצח. הרגשתי כמו אביר שיוצא למשימה שתשנה את חייו, כשבידי האחת חרב ובשנייה מגן.
אני מוכנה!
יצאתי באטיות, אך בנחישות מחדרי, מתגנבת לאט לאט אל הפולש. הדממה עמדה באוויר ואפשר היה ממש לחוש בה. המתח עטף את כל גופי ושריריי נעו תחת כובד משקלו. זה היה רגע האמת: הצלחה או כישלון, שחור או לבן....
וברגע זה ממש, דלת הכניסה נפתחה ובעלי נכנס הביתה כאילו כלום, לא מבחין בפולש ולא מבין למה אני עומדת ככה באמצע הסלון עם המבט הזה.
הוא שאל אותי עם הכל בסדר. ועקב במבטו אחר מבטי אשר הוביל אותו לעבר הפולש. ברגע זה מבטו השתנה וניכר בו צחוק ושעשוע. ובעודו ניגש לפנות את הפולש עם חתיכת נייר טואלט הוא זרק לעברי: "שוב את נלחמת בתחנות רוח?"
ככה סתם, ברגע, הכל מסביבי חזר למקומו הרגיל. הבית הוא ביתי, הרגשות שלי בשליטה ואני שוב רגועה, עומדת באמצע הסלון עם מטאטא ויאה ולא מבינה. כאילו שהייתי תחת כישוף ועכשיו הכישוף הוסר, ונשארתי עם זיכרון מעומעם.
אני עומדת באמצע הסלון מבולבלת ולא מבינה מה קרה. עומדת באמצע הסלון ולא יודעת האם ניצלתי ברגע האחרון או נשדדתי מתחושת הניצחון.
לא הספקתי לצאת מהמיטה ומצאתי את עצמי ניצבת פנים מול פנים עם סכנה קיומית: היה פולש בבית.
תחושת האימה המשתקת נטעה את רגליי במקומן כאילו התאבנתי.
מחשבות קשות התחילו להתרוצץ בזו אחר זו במוחי, דורסות אחת את השנייה, מנסות לעורר אותי להגיב.
התחושה החזקה ביותר, הראשונה שחדרה את שריון האטימות, הייתה תחושת הבגידה. איך מישהו יכול היה לפרוץ אל ביתי שאמור להיות המקום הבטוח ביותר בעולם עבורי, ועוד באמצע הלילה כשאני בשיא חולשתי עם כל המגננות במצב חופשי. התחושה הזו לא סייעה לי במיוחד ונמלאתי אימה בלתי מוסברת, הרגשתי איך דמעות ראשונות של פניקה זולגות מעיניי בלי שליטה.
ברחתי בחזרה למיטתי, התכווצתי בפינה ממרמרת בבכי כשצמרמורת של אימה מהולה בפניקה מזינה את גופי. זה היה הרגע בו תחושה אחרת לקחה שליטה, תחושה חזקה, תחושה עוצמתית, תחושה של אומץ. למה שאני אשב כאן ואבכה כשאני יכולה להשיב מלחמה ולהגן על עצמי ועל הבית. לאט לאט צמרמורת האימה נעלמה וגופי התמלא נחישות לנצח.
כמו בכל קרב, גם כאן נדרשה אסטרטגיה. התחלתי לאסוף מודיעין ראשוני, וידאתי מהו מקומו של הפולש, ניסיתי לעמוד על כוונותיו. לאחר שהבנתי שלא צפויות הפתעות התחלתי לחשוב על אופן הפעולה. האם לאגף מימין או משמאל? האם להיחשף לפני המתקפה או להיעזר בגורם ההפתעה? באיזה כלי נשק לבחור? וכמובן, מהם סיכויי ההצלחה שלי ומה יהיו השלכות של כישלון?
למרבה ההפתעה מחשבות אלה לא ריפו את ידיי, אלא בדיוק להפך, הן חיזקו ואיזנו אותי. לבשתי חליפה של קור רוח אשר מנעה מכל ההתרגשות והאימה להשתלט עליי מחדש.
התלבשתי לקרב כשברקע, במוחי, מתנגן לו שיר הנושא של רוקי ואני יודעת שאנצח. הרגשתי כמו אביר שיוצא למשימה שתשנה את חייו, כשבידי האחת חרב ובשנייה מגן.אני מוכנה!
יצאתי באטיות, אך בנחישות מחדרי, מתגנבת לאט לאט אל הפולש. הדממה עמדה באוויר ואפשר היה ממש לחוש בה. המתח עטף את כל גופי ושריריי נעו תחת כובד משקלו. זה היה רגע האמת: הצלחה או כישלון, שחור או לבן....
וברגע זה ממש, דלת הכניסה נפתחה ובעלי נכנס הביתה כאילו כלום, לא מבחין בפולש ולא מבין למה אני עומדת ככה באמצע הסלון עם המבט הזה.
הוא שאל אותי עם הכל בסדר. ועקב במבטו אחר מבטי אשר הוביל אותו לעבר הפולש. ברגע זה מבטו השתנה וניכר בו צחוק ושעשוע. ובעודו ניגש לפנות את הפולש עם חתיכת נייר טואלט הוא זרק לעברי: "שוב את נלחמת בתחנות רוח?"
ככה סתם, ברגע, הכל מסביבי חזר למקומו הרגיל. הבית הוא ביתי, הרגשות שלי בשליטה ואני שוב רגועה, עומדת באמצע הסלון עם מטאטא ויאה ולא מבינה. כאילו שהייתי תחת כישוף ועכשיו הכישוף הוסר, ונשארתי עם זיכרון מעומעם.
אני עומדת באמצע הסלון מבולבלת ולא מבינה מה קרה. עומדת באמצע הסלון ולא יודעת האם ניצלתי ברגע האחרון או נשדדתי מתחושת הניצחון.
הסיפור משעשע מאוד.. ממש קיומי. כתוב שוב בצורה מיסתורית שניתנת לפרשנויות. חייב לציין שלא ידעתי את הסוף. ומשום מה הייתי צריך לחשוב על זה.
השבמחקמסכים עם כל מילה - מעניין על מי זה כתוב
P: