החלטות קשות
תקופת הצבא, אחת התקופות המדהימות ביותר בחיי, חלפה במהירות בזק ואחרי שנה וחצי התייצבתי בבקו"ם, החזרתי את המדים ויצאתי אל העולם הגדול להתחיל חיים של גדולים. באותו הערב אלון ארגון לכבודי מסיבת שחרור, על חופה של תל אביב עם כל החברים הקרובים. עמדתי מהצד והתפלאתי למראה כמות האנשים שהגיעו לחגוג איתי, רק שנתיים קודם לכן עמדתי מנודה בפינה מוסתרת של המחששה בתיכון ולפתע יש בחיי כל-כך הרבה אנשים, אנשים שאוהבים ומוקירים אותי כמו שאני. הרמתי מבט לשמים והודיתי לריבונו של עולם על המתנה הזו.
המסיבה הייתה הצלחה מסחררת, אלון דאג להכל, עד הפרט האחרון, וחגגנו אל תוך הלילה עם אוכל, בירות ומוזיקה טובה.
רקדתי את נשמתי, אשר טרפה את אוויר החופש. הופתעתי מאד כשהמוזיקה פסקה ודממה נפלה על החוף. כל העיניים היו עליי, לא הבנתי מה קורה עד שראיתי את אלון כורה ברך לפניי, מוציא טבעת ואומר דברים שלא יכולתי לשמוע בגלל בליל הקולות שהתרוצצו במוחי. לא ציפיתי לזה, הייתי בהלם ונעמדתי דום. ידעתי שאלון מצפה ממני למשהו, ידעתי שקהל החברים שלנו מצפה למשהו, אבל משום מה לא ידעתי למה.
בלי לחשוב יותר מידי, רצתי לכיוון הרכב שלי, התנעתי והתחלתי לנסוע בלי לדעת לאן. שצף המחשבות שעבר במוחי היה כל כך גדול שבמרחק השנים איני יכולה לשחזר אותם. אני רק זוכרת שנהגתי במשך שעות והגעתי הביתה לקראת הצהריים. אלון המתין לי בחדרי, התשישות ניכרה על פניו והיה עוד משהו, איזשהו פחד, סוג של אימה שבגיל 21 לא הצלחתי להבין.
דיברנו. הסברתי לו שאני לא מוכנה להתחתן, עוד לא ראיתי עולם, עוד לא רכשתי מקצוע ובכלל, הוא לא יכול סתם ככה "להפיל" את זה עליי. אלון ניסה לדבר אל ליבי ולהסביר לי את רגשותיו, אבל ברגע שנפלט מפי המשפט, אותו לא שוכחת עד עצם היום הזה, "רק השתחררי מכלא אחד אז אתה רוצה לכלוא אותי בכלא אחר"? אלון הפסיק. הוא נתן בי מבט אחרון, קם בשלווה מפחידה ויצא מבית הוריי.
בהתחלה לא דאגתי יותר מידי, הייתי בטוחה שזו עוד מריבה טיפוסית בינינו שתסתיים בקרוב ונחזור למסלול הרגיל. אבל אלון נעלם מחיי באותה הפתאומיות בה נכנס אליהם. הוא לא ענה לטלפונים, הוא לא ניפגש עם חברים משותפים ולא הצלחתי להשיג אותו אפילו בבית הוריו.
בחיים יש רגעים שאנחנו מתחרטים עליהם, והרגע בו אמרתי את מה שאמרתי מלווה את חיי בכל יום מאז. אני לא בטוחה שמדובר בחרטה, זה הרבה יותר מזה.
בעלי חוזר משחייה בכנרת ואני ממהרת להחביא את המחברת. כשיצאנו לנסיעה היום בבוקר לא ידעתי אם לקחת אותה ובטח שלא ידעתי שנמצא את עצמנו מטיילים בצפון. אבל לפעמים היציאה מהשגרה מביאה איתה משב רוח רענן שמפיח רוח חדשה במפרשים ועוזר לנו להתקדם עוד כמה צעדים ליעדנו, האושר.
דרום אמריקה
ברחתי. נסעתי עם כרטיס פתוח לדרום אמריקה. טיילתי במקומות אקזוטיים ורחוקים שאת שמם אני לא זוכרת היום. העברתי ימים שלמים באכסניות נידחות ולילות ארוכים בריקודים לצלילי מוזיקה לא מוכרת. הכל מתערבב בזיכרוני, הימים והלילות, הימים והשבועות. פגשתי אנשים חדשים חלקם ישראלים וחלקם לא, אך גם זיכרון פרצופיהם ושמותיהם מעורפל ממרחק השנים.
הזיכרון הבהיר הראשון שלי ממסעי אחר "העצמי" בדרום אמריקה, הוא יוסי. אני לא זוכרת מתי נפגשנו לראשונה ואיך הכל התחיל, אבל אני זוכרת בבירור את הימים שבילינו יחד, כאילו בזכותו הוסר הלוט מעליי וחיי התחילו לחזור למסלולם עד לשובו של הסדר.
טיילתי עם יוסי במשך חצי שנה, עשינו טרקים במקומות עוצרי נשימה, תיירנו בערים גדולות וקטנות. לפעמים הגענו למקומות חדשים ולא מוכרים ולפעמים שבנו למקומות שכבר הייתי בהם. יוסי הפך למושיע שלי מעצמי, הרגשתי בטוחה איתו וידעתי מי אני כשהייתי איתו.
תקופת הצבא, אחת התקופות המדהימות ביותר בחיי, חלפה במהירות בזק ואחרי שנה וחצי התייצבתי בבקו"ם, החזרתי את המדים ויצאתי אל העולם הגדול להתחיל חיים של גדולים. באותו הערב אלון ארגון לכבודי מסיבת שחרור, על חופה של תל אביב עם כל החברים הקרובים. עמדתי מהצד והתפלאתי למראה כמות האנשים שהגיעו לחגוג איתי, רק שנתיים קודם לכן עמדתי מנודה בפינה מוסתרת של המחששה בתיכון ולפתע יש בחיי כל-כך הרבה אנשים, אנשים שאוהבים ומוקירים אותי כמו שאני. הרמתי מבט לשמים והודיתי לריבונו של עולם על המתנה הזו.
המסיבה הייתה הצלחה מסחררת, אלון דאג להכל, עד הפרט האחרון, וחגגנו אל תוך הלילה עם אוכל, בירות ומוזיקה טובה.
רקדתי את נשמתי, אשר טרפה את אוויר החופש. הופתעתי מאד כשהמוזיקה פסקה ודממה נפלה על החוף. כל העיניים היו עליי, לא הבנתי מה קורה עד שראיתי את אלון כורה ברך לפניי, מוציא טבעת ואומר דברים שלא יכולתי לשמוע בגלל בליל הקולות שהתרוצצו במוחי. לא ציפיתי לזה, הייתי בהלם ונעמדתי דום. ידעתי שאלון מצפה ממני למשהו, ידעתי שקהל החברים שלנו מצפה למשהו, אבל משום מה לא ידעתי למה.
בלי לחשוב יותר מידי, רצתי לכיוון הרכב שלי, התנעתי והתחלתי לנסוע בלי לדעת לאן. שצף המחשבות שעבר במוחי היה כל כך גדול שבמרחק השנים איני יכולה לשחזר אותם. אני רק זוכרת שנהגתי במשך שעות והגעתי הביתה לקראת הצהריים. אלון המתין לי בחדרי, התשישות ניכרה על פניו והיה עוד משהו, איזשהו פחד, סוג של אימה שבגיל 21 לא הצלחתי להבין.
דיברנו. הסברתי לו שאני לא מוכנה להתחתן, עוד לא ראיתי עולם, עוד לא רכשתי מקצוע ובכלל, הוא לא יכול סתם ככה "להפיל" את זה עליי. אלון ניסה לדבר אל ליבי ולהסביר לי את רגשותיו, אבל ברגע שנפלט מפי המשפט, אותו לא שוכחת עד עצם היום הזה, "רק השתחררי מכלא אחד אז אתה רוצה לכלוא אותי בכלא אחר"? אלון הפסיק. הוא נתן בי מבט אחרון, קם בשלווה מפחידה ויצא מבית הוריי.
בהתחלה לא דאגתי יותר מידי, הייתי בטוחה שזו עוד מריבה טיפוסית בינינו שתסתיים בקרוב ונחזור למסלול הרגיל. אבל אלון נעלם מחיי באותה הפתאומיות בה נכנס אליהם. הוא לא ענה לטלפונים, הוא לא ניפגש עם חברים משותפים ולא הצלחתי להשיג אותו אפילו בבית הוריו.
בחיים יש רגעים שאנחנו מתחרטים עליהם, והרגע בו אמרתי את מה שאמרתי מלווה את חיי בכל יום מאז. אני לא בטוחה שמדובר בחרטה, זה הרבה יותר מזה.
בעלי חוזר משחייה בכנרת ואני ממהרת להחביא את המחברת. כשיצאנו לנסיעה היום בבוקר לא ידעתי אם לקחת אותה ובטח שלא ידעתי שנמצא את עצמנו מטיילים בצפון. אבל לפעמים היציאה מהשגרה מביאה איתה משב רוח רענן שמפיח רוח חדשה במפרשים ועוזר לנו להתקדם עוד כמה צעדים ליעדנו, האושר.
דרום אמריקה
ברחתי. נסעתי עם כרטיס פתוח לדרום אמריקה. טיילתי במקומות אקזוטיים ורחוקים שאת שמם אני לא זוכרת היום. העברתי ימים שלמים באכסניות נידחות ולילות ארוכים בריקודים לצלילי מוזיקה לא מוכרת. הכל מתערבב בזיכרוני, הימים והלילות, הימים והשבועות. פגשתי אנשים חדשים חלקם ישראלים וחלקם לא, אך גם זיכרון פרצופיהם ושמותיהם מעורפל ממרחק השנים.
הזיכרון הבהיר הראשון שלי ממסעי אחר "העצמי" בדרום אמריקה, הוא יוסי. אני לא זוכרת מתי נפגשנו לראשונה ואיך הכל התחיל, אבל אני זוכרת בבירור את הימים שבילינו יחד, כאילו בזכותו הוסר הלוט מעליי וחיי התחילו לחזור למסלולם עד לשובו של הסדר.
טיילתי עם יוסי במשך חצי שנה, עשינו טרקים במקומות עוצרי נשימה, תיירנו בערים גדולות וקטנות. לפעמים הגענו למקומות חדשים ולא מוכרים ולפעמים שבנו למקומות שכבר הייתי בהם. יוסי הפך למושיע שלי מעצמי, הרגשתי בטוחה איתו וידעתי מי אני כשהייתי איתו.
וכך שבנו הביתה, ונתקפתי אימה משתקת שאם אאבד את יוסי, אאבד את עצמי שוב לדעת. ולפתע הייתי לחוצה מאד להתחתן. הצעת הנישואין לא איחרה לבוא והביאה איתה הקלה ותחושת ביטחון עצומה.
בגיל 25 התחתנתי ופתאום הכל היה בסדר.
תקופת התיכון הפכה לזיכרון רחוק, הכאוס של דרום אמריקה הודחק ואלון כבר ממש לא עניין אותי.
התחלתי ללמוד, אבל מעולם לא סיימתי את לימודיי, כי בשנתי השלישית מצאתי את עצמי מצפה לילד, ללידתו של אסף, והחיים השתנו בבת אחת. יוסי המשיך בלימודיו כרגיל ונראה שהיותו אבא לא שינתה דבר עבורו. אני נטשת את לימודיי, מצאתי עבודה במשרה חלקית, כי בשארית זמני הייתי אם חד-הורית.
כשאסף היה בן שנה, יוסי התחיל את עבודתו במשרד עורכי דין בת"א והיה חוזר הביתה בשעות מאוחרות מידי ערב בנוסף לעבודה בשבת שהיה מביא איתו הביתה. בהתחלה רבנו, הרבה, עד שלאט לאט התחלנו להתרחק. אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע בו הפכנו להיות אדישים אחד לשני. יוסי הפסיק לשתף אותי במה שעובר עליו בעבודה ואני הפסקתי לנסות למשוך את תשומת ליבו לבנו, עד שהפכנו לשני אנשים החיים את חייהם בנפרד.
בכלל לא שמתי לב שהגעתי הביתה, עד שנהג המונית לא הפנה את תשומת לבי לכך, הייתי כל כך שקועה בכתיבה. מאז שבעלי מכר את הרכב אני נוסעת במוניות, חשבתי שזה יהיה קשה, אבל האמת היא שזה די נחמד, כי אני מספיקה לקרוא, לישון או לכתוב בדרך הביתה.
ובכלל, יום חמישי היום, אני אוהבת ימי חמישי. היום אסף ואיתן חוזרים הביתה ומחר גם רינת מגיעה, והבית יתמלא שוב בצלילי ילדיי.
ובכלל, יום חמישי היום, אני אוהבת ימי חמישי. היום אסף ואיתן חוזרים הביתה ומחר גם רינת מגיעה, והבית יתמלא שוב בצלילי ילדיי.
המשך יבוא....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה