אהבה

בבוקר, השעון המעורר מצלצל,
ואני מזנקת לכבות את הרעש המעצבן.
נודניק לשים אני בכלל לא צריכה
כי הנודניק שלי שוכבת לידי במיטה.

היא מחכה, נותנת לי כמה דקות להתאושש
מתאפקת בסבלנות כשכל גופה מתרגש.
היא מישירה מבט עם הטיית ראש קלה,
מסתכלת עליי, מלאת ציפייה.

אחרי מספר דקות, אשר בוודאי מרגישות לה כמו נצח,
היא מזנקת עליי, ומתחילה ללקק את פניי, החל מהמצח.
שוטפת את השינה והעייפות
ומזרזת אותי לקום ללא שהות.

היא מלקקת אותי ללא הפסקה,
מלאת נחישות ומתמידה.
ואני מאלצת את גופי העצל והעייף
להרים ראש, להתרומם ולהתיישב.

כשאני נעמדת, חצי ישנה
מחפשת את נעל הבית השנייה,
היא מזנקת לרצפה, מלאת אנרגיות חיוביות
וזנבה מקשקש שלוש מאות ושישים מעלות.

וכשלבסוף אני מתעשתת ויוצרת קשר עין,
חיוך רחב - ניצוץ - נדלק יש מאין.
אני מדדה ברחבי הבית מחפשת את דרכי
והיא אחרי בתפקיד שומרת ראשי.

לבסוף אני יושבת לשתות את הקפה,
והיא לצדי, ליטוף בוקר מבקשת יפה,
דוחפת את ראשה בעדינות מתחת למרפק
יודעת שאכנע לה ואציית.

אני מלטפת אותה והיא מתמלאת באושר עילאי וטהור,
אני מלטפת אותה והיא זוהרת, עטופה בהילה של אור,
אני מלטפת אותה וכל גופי נרגע
אני מלטפת אותה ואני כל כך שלווה.

הרגע הזה מלא בהמון אהבה ואושר
טהור, כנה, אמיתי ומלא יושר.
זהו האושר שבדברים הקטנים,
שבדרך כלל אנחנו מהם מתעלמים.

וככה, כשאני מלאה באנרגיות וצפייה לבאות,
רוחי שלווה, ויש בי המון אמונות ותקוות,
יוצאת אני אל היום החדש רעבה
עם כוחות על לכבוש ולהצליח בכל משימה.

* לתמונה אין קשר לתוכן הדברים, כי הכלבה שבתמונה היא הייצור המפונק ביותר

 עלי אדמות ובד"כ אני זו שצריכה להעיר אותה בבוקר