פרק ב'
כשחזרתי היום מהעבודה חיכתה לי הפתעה בבית, בעלי כבר חיכה בהתרגשות של ילד לשובי. מזמן לא ראיתי אותו ככה. הסיבה להתרגשותו התגלתה מאד מהר, בעלי רכש קטנוע. שמעתי הרבה דיבורים על משבר גיל העמידה, אבל אף פעם לא פגשתי מישהו שבאמת חווה אותו. הרעיון של הקטנוע אמם נראה לי מגוחך בגילנו, אבל כאילו שגעונו הרגעי דבק גם בי והסכמתי שנמכור את הרכב.
כשחזרנו מנסיעת הניסיון, אדרנלין זרם והתסיס את כל גופי, הרגשתי לרגע צעירה חסרת אחריות וחסרת מעצורים ובספונטניות של אותו הרגע בילינו ערב אינטימי וחושני, כמו פעם, לפני שהיו ילדים, משפחה ועבודה של גדולים.
ממש כמו בצעירותי, גם הלילה איני מצליחה להירדם מרוב התרגשות. האירועים של הימים האחרונים מתערבבים בזיכרונות ילדותי בהם אני מגששת בימים אלה והכל הופך לעיסה צבעונית וסמיכה. אני שוב מוצאת את עצמי עם ספל תה צמחים יושבת לאורה של מנורת הלילה וממשיכה לכתוב ביומני.
בכל תקופת התייסרותי מרגע הגילוי שאלון ואני הולכים לשרת את השנתיים הבאות בקרבה כל כך גדולה אחד לשני, לאלון לא היה שום מושג לגבי קיומי. לקח לי שבוע ימים לאסוף את עצמי, לצאת מהחדר בראש מורם, בהחלטיות וביטחון ולצעוד ללשכת המג"ד כאילו אני הוא המג"ד. החלטתי שאלון לא יפגע בי יותר, שאני לא אתן לו את ההזדמנות לקחת ממני את כל מה שעמלתי בשבילו בחודשים אחרונים אלה. ביני לבין עצמי הסכמתי שאם הוא יהיה מספיק בוגר לנהל איתי מערכת יחסים אפלטונית של חברים, אני אסכים.
בחיים לומדים מהניסיון, ובצעירותי עדיין לא ידעתי שתכניות בצד ומציאות בצד.
שבועות עברו ולא ראיתי או נתקלתי באלון, בתפקיד המ"מ לא הזדמן לו לבקר ככה סתם בלשכת המג"ד וגם לאט לאט למדתי שהוא נמצא הרבה בשטח עם חייליו. פיתחתי תיאוריות על כך שהוא גילה על הימצאותי בגדוד ומתחמק בכוונה תחילה מלהיתקל בי. המחשבות עליו ועל רגע פגישתנו הטריפו את דעתי, הפכתי לאחוזת דיבוק. בניתי מגדלים באוויר דמיוני והרצתי תסריטים שהתחרו באלה של הוליווד.
אחרי חודשיים וחצי, כשכבר החלטתי להירגע ומידת החשש שלי מפגישה עם אלון הלכה ודעכה, הוא הגיע לשיחה אישית עם המג"ד. אני זוכרת עד היום את רעש צעדיו כשנכנס ללשכה, עמדתי עם הגב לדלת אבל ידעתי בוודאות שזה הוא שנכנס. קפאתי. שמעתי גם אותו נעצר. עברו שניות של נצח עד ששמעתי את שמי, כאילו מישהו נתן לי אותו רק עכשיו, כאילו מישהו גילה אותי מחדש. הסתובבתי אליו והמבטים שלנו נתפסו אחד בשנייה וסרבו לעזוב. שכחתי הכל, את ההחלטות שלי, את ההבטחות שלי לעצמי. שכחתי את מה שהיה ולפתע ראיתי רק את מה שיכול להיות.
את אותו הלילה אלון ואני העברנו מתחת לשמיכת הפוליאסטר, בחורשת עצים שעטפה את מפקדת הגדוד. אני לא זוכרת אם דיברנו ובטח שלא על מה. אני רק זוכרת את תחושת השייכות, החום, והחזרה הביתה. אלון היה עדיין האלון שלי, אבל הוא היה שונה. ראיתי צלליות שחורות מבליחות מידי פעם במבטו. הוא היה בוגר יותר, כבר לא נער, כמעט גבר. אסף היום מזכיר לי את האלון של התקופה ההיא.
בלילה ההוא התחלנו בזוגיות חדשה, בוגרת יותר, מאוזנת יותר, מלאת אהבה ותשוקה.
אני כבר רואה את השחר מפציע, השמש יוצאת ממחבואה בביישנות. אני מנסה לישון קצת לפני העבודה, ובאופן מאד מפתיע אני צונחת מיד לתוך שינה עמוקה ומתוקה, שינה שלווה כזאת כבר מזמן לא הייתה לי.
אני מתעוררת בבהלה לצליליו של השעון המעורר, בעלי כבר לא במיטה, אני שומעת אותו מפזם משהו במטבח. אני מגרדת את עצמי מהמיטה מלאת צער על גזילתה של שינה ערבה, ועומדת בפתחו של המטבח מתבוננת בו. בהתחלה נראה כאילו הוא לא מרגיש בנוכחותי ואני זוכה להתבוננות עמוקה בקרחת שלו, שלא הייתה שם כשהכרנו, בגבו שנראה מעט שפוף יותר עכשיו, בשריריו שנשארו כמו בהתחלה נשמעים לתנועותיו כאילו הוא מנצח עליהם. הריכוז בו הוא עושה את מלאכתו, אותו ריכוז שאני רואה לפעמים באסף, כשהוא צריך להתמודד עם דילמה מאתגרת. כל כולי שקועה בסימפוניה שמתנגנת לפני במטבח, נזכרת באהבתינו הראשונה, וכמה היא שונה מאהבתינו היום. אני כל כך אוהבת אותו.
בעלי מסתובב אליי ואני מבינה שהיה מודע לנוכחותי מהרגע הראשון. הוא מציג בפניי ארוחת בוקר של מלכים, אשר הכין לכבודנו והכל ערוך ומסודר על השולחן, ממתין רק לי. לפני שאנחנו מתיישבים לאכול, אני ניגשת להתקשר לעבודה להודיע להם שאני חולה ולא אגיע, במקום זה אנחנו מחליטים לבלות את היום היפה הזה ביחד, לנסוע אל עבר השקיעה בצפון על הקטנוע החדש.
כשחזרתי היום מהעבודה חיכתה לי הפתעה בבית, בעלי כבר חיכה בהתרגשות של ילד לשובי. מזמן לא ראיתי אותו ככה. הסיבה להתרגשותו התגלתה מאד מהר, בעלי רכש קטנוע. שמעתי הרבה דיבורים על משבר גיל העמידה, אבל אף פעם לא פגשתי מישהו שבאמת חווה אותו. הרעיון של הקטנוע אמם נראה לי מגוחך בגילנו, אבל כאילו שגעונו הרגעי דבק גם בי והסכמתי שנמכור את הרכב.
כשחזרנו מנסיעת הניסיון, אדרנלין זרם והתסיס את כל גופי, הרגשתי לרגע צעירה חסרת אחריות וחסרת מעצורים ובספונטניות של אותו הרגע בילינו ערב אינטימי וחושני, כמו פעם, לפני שהיו ילדים, משפחה ועבודה של גדולים.
ממש כמו בצעירותי, גם הלילה איני מצליחה להירדם מרוב התרגשות. האירועים של הימים האחרונים מתערבבים בזיכרונות ילדותי בהם אני מגששת בימים אלה והכל הופך לעיסה צבעונית וסמיכה. אני שוב מוצאת את עצמי עם ספל תה צמחים יושבת לאורה של מנורת הלילה וממשיכה לכתוב ביומני.
בכל תקופת התייסרותי מרגע הגילוי שאלון ואני הולכים לשרת את השנתיים הבאות בקרבה כל כך גדולה אחד לשני, לאלון לא היה שום מושג לגבי קיומי. לקח לי שבוע ימים לאסוף את עצמי, לצאת מהחדר בראש מורם, בהחלטיות וביטחון ולצעוד ללשכת המג"ד כאילו אני הוא המג"ד. החלטתי שאלון לא יפגע בי יותר, שאני לא אתן לו את ההזדמנות לקחת ממני את כל מה שעמלתי בשבילו בחודשים אחרונים אלה. ביני לבין עצמי הסכמתי שאם הוא יהיה מספיק בוגר לנהל איתי מערכת יחסים אפלטונית של חברים, אני אסכים.
בחיים לומדים מהניסיון, ובצעירותי עדיין לא ידעתי שתכניות בצד ומציאות בצד.
שבועות עברו ולא ראיתי או נתקלתי באלון, בתפקיד המ"מ לא הזדמן לו לבקר ככה סתם בלשכת המג"ד וגם לאט לאט למדתי שהוא נמצא הרבה בשטח עם חייליו. פיתחתי תיאוריות על כך שהוא גילה על הימצאותי בגדוד ומתחמק בכוונה תחילה מלהיתקל בי. המחשבות עליו ועל רגע פגישתנו הטריפו את דעתי, הפכתי לאחוזת דיבוק. בניתי מגדלים באוויר דמיוני והרצתי תסריטים שהתחרו באלה של הוליווד.
אחרי חודשיים וחצי, כשכבר החלטתי להירגע ומידת החשש שלי מפגישה עם אלון הלכה ודעכה, הוא הגיע לשיחה אישית עם המג"ד. אני זוכרת עד היום את רעש צעדיו כשנכנס ללשכה, עמדתי עם הגב לדלת אבל ידעתי בוודאות שזה הוא שנכנס. קפאתי. שמעתי גם אותו נעצר. עברו שניות של נצח עד ששמעתי את שמי, כאילו מישהו נתן לי אותו רק עכשיו, כאילו מישהו גילה אותי מחדש. הסתובבתי אליו והמבטים שלנו נתפסו אחד בשנייה וסרבו לעזוב. שכחתי הכל, את ההחלטות שלי, את ההבטחות שלי לעצמי. שכחתי את מה שהיה ולפתע ראיתי רק את מה שיכול להיות.
את אותו הלילה אלון ואני העברנו מתחת לשמיכת הפוליאסטר, בחורשת עצים שעטפה את מפקדת הגדוד. אני לא זוכרת אם דיברנו ובטח שלא על מה. אני רק זוכרת את תחושת השייכות, החום, והחזרה הביתה. אלון היה עדיין האלון שלי, אבל הוא היה שונה. ראיתי צלליות שחורות מבליחות מידי פעם במבטו. הוא היה בוגר יותר, כבר לא נער, כמעט גבר. אסף היום מזכיר לי את האלון של התקופה ההיא.
בלילה ההוא התחלנו בזוגיות חדשה, בוגרת יותר, מאוזנת יותר, מלאת אהבה ותשוקה.
אני כבר רואה את השחר מפציע, השמש יוצאת ממחבואה בביישנות. אני מנסה לישון קצת לפני העבודה, ובאופן מאד מפתיע אני צונחת מיד לתוך שינה עמוקה ומתוקה, שינה שלווה כזאת כבר מזמן לא הייתה לי.
אני מתעוררת בבהלה לצליליו של השעון המעורר, בעלי כבר לא במיטה, אני שומעת אותו מפזם משהו במטבח. אני מגרדת את עצמי מהמיטה מלאת צער על גזילתה של שינה ערבה, ועומדת בפתחו של המטבח מתבוננת בו. בהתחלה נראה כאילו הוא לא מרגיש בנוכחותי ואני זוכה להתבוננות עמוקה בקרחת שלו, שלא הייתה שם כשהכרנו, בגבו שנראה מעט שפוף יותר עכשיו, בשריריו שנשארו כמו בהתחלה נשמעים לתנועותיו כאילו הוא מנצח עליהם. הריכוז בו הוא עושה את מלאכתו, אותו ריכוז שאני רואה לפעמים באסף, כשהוא צריך להתמודד עם דילמה מאתגרת. כל כולי שקועה בסימפוניה שמתנגנת לפני במטבח, נזכרת באהבתינו הראשונה, וכמה היא שונה מאהבתינו היום. אני כל כך אוהבת אותו.
בעלי מסתובב אליי ואני מבינה שהיה מודע לנוכחותי מהרגע הראשון. הוא מציג בפניי ארוחת בוקר של מלכים, אשר הכין לכבודנו והכל ערוך ומסודר על השולחן, ממתין רק לי. לפני שאנחנו מתיישבים לאכול, אני ניגשת להתקשר לעבודה להודיע להם שאני חולה ולא אגיע, במקום זה אנחנו מחליטים לבלות את היום היפה הזה ביחד, לנסוע אל עבר השקיעה בצפון על הקטנוע החדש.
המשך יבוא...
נו...כבר אני מת לדעת האים אלון הוא הבעל או סתם זיכרון ילדות... אל תחזיקי אותנו במתח.
השבמחקמקווה שתהני השבוע