החיים ממשיכים
הפרידה מאלון הייתה קשה, היא ניפצה לרסיסים את ליבי הצעיר והתמים שהיה עיוור ולא מוכן לפרידה הזאת.
אני מוצאת את עצמי יושבת מתחת לאורה של מנורת השולחן וכותבת. השעה שתיים בלילה ואיני מצליחה לישון, הזיכרונות רודפים אותי ומדרבנים אותי להמשיך לספר את סיפורם. מהרגע בו התחלתי איני יכולה להפסיק, כאילו נפרצו כל הסכרים וחומות השכחה שהצבתי, והזיכרונות גועשים וזורמים אל הדף.
בימים הנותרים עד תחילת שנת הלימודים העברתי לבד, סגורה בחדרי, מקשיבה למוזיקה דיכאונית שאיני זוכרת איך בכלל הגיעה לידיי ומסרבת להיפתח אל העולם. הרגשתי שעולמי חרב עליי, הרגשתי שהלכתי לאיבוד ולעולם לא אמצא. באותה התקופה לא חשבתי על אלון ולו לרגע. לא היו לי תהיות לגבי מה שהוא מרגיש ולא שאלות לגבי מה שעובר עליו לאור הפרידה והחוויות החדשות בצבא. אפילו לא לרגע לא חשבתי שהוא ימצא מישהי אחרת שתחליף אותי. הייתי שקועה כל כולי בצערי ויגוני.
אמא שמחה כשהתחילה שנת הלימודים, היא הייתה בטוחה שהלימודים יסיחו את דעתי מהפרידה ויחזירו אותי לחיים. אבל האמת הקשה שהמתינה לי בשובי לתיכון הייתה כואבת לא פחות מכאב הפרידה שטרם הגלידה, הייתי לבד. לא היו לי חברים ואיש לא רצה בקרבתי, הייתי זרה להם והם התייחסו אליי כזרה החיה בקרבם. חברות ילדות שהיו לבנות לוויה נאמנות לי עוד מהגן, סרבו להיראות בחברתי. אף אחת לא הייתה מוכנה לסלוח לי ולשכוח את עלבון הנטישה.
שלושת שנותיי בתיכון, עברו עליי בבדידות תהומית. התחלתי לעשן, כי זה היווה תירוץ עבורי להתחבא במחששה ולא למשוך אליי תשומת לב בהפסקות. בשנת הלימודים האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה בפינה מוסתרת של המחששה עם ספרי קריאה שהיו לחבריי הטובים לאורך השנים הקשות בתיכון. במבט לאחור איני יכולה שלא לשים לב לאירוניה שכה הייתה נסתרת מעיניי עד רגע כתיבת שורות אלה. עם עזיבתו של אלון, ירשתי אני את מקומו בתיכון, הפכתי לתימהונית של השכבה ובלי לשים לב חייתי את חייו.
רק עכשיו, למול תגליות בוגרות אלה, יש ביכולתי להבין את האהבתו הגדולה של אלון אליי ואת הסיבה לאהבה זו, אני גאלתי אותו מייסוריי בדידותו, בעוד שלא היה איש שיגאל אותי מייסוריי בשנים מלאות בדידות אלה.
וכמו אלון שלוש שנים קודם לכן, מצאתי את עצמי משתוקקת להזדמנות שנייה. מצפה בקוצר רוח לסיום הלימודים ולגיוס הקרב ובא.
צבא
רוני התקשרה היום, היא נשמעה מאד שמחה ומאושרת. לא היה לה הרבה זמן לדבר, אבל קראתי בין השורות שיש סיבה לשמחתה וככל הנראה מדובר בבחור חדש בחייה. שמעתי ברקע את קולות חבריה הצועקים לה להזדרז וללכת לאכול. שמחתי לשמוע שיש לה חברים. תמיד דאגתי לרוני יותר מכולם, כי היא הבת היחידה שלי והיא דומה לי כ"כ, אבל כנראה שלא כמו שחשבתי. רוני לא שברירית כמוני וגם הרבה פחות תמימה ממה שאני הייתי בגילה. אני תוהה האם זה משהו שאני העברתי לה או שככה זה הדור הצעיר בימינו?!
אחרי השיחה עם רוני אני הולכת לעשן בחוץ. אני כל כך שמחה על החוק החדש נגד עישון במקומות ציבוריים, מאז שהוא נכנס לתוקף, אני מוצאת את עצמי לוקחת הפסקות ארוכות בחוץ בזמן העבודה. בגילי כבר אין לאן למהר. בניגוד לצעירים, אני יודעת שזה לא משנה כמה אשקיע זמן ואנרגיה בעבודה, זה לא באמת שווה את זה, כי בסוף היום חוזרים הביתה למשפחה.
אני יושבת על הספסל הקבוע שלי עם הסיגריה והיומן שמצא את דרכו לתיק שלי הבוקר בלי ששמתי לב. השיחה עם רוני העירה בי את הזיכרונות משירותי הצבאי, והיד השתוקקה להעלות זיכרונות אלה על הכתב.
הצבא היה עבורי כל מה שייחלתי לו וכל כך הרבה יותר. חזרתי לפרוח. הכרתי חברים חדשים כבר ביום הראשון בטירונות, כך שלא ממש היה אכפת לי מהמשמעת ומהקשיים, לי היו את החברים שלי.
אחרי הטירונות שובצתי להיות פקידה בלשכת מג"ד ולשמחתי כך גם שתיים מחברותיי החדשות.
בגדוד חיי החלו לחזור למסלולם הטבעי, העולם התחיל לחזור לצבעיו וורודים, למדתי מחדש לחייך ולצחוק, למדתי להקשיב ולפרגן, כמו ילד רכשתי מחדש כישורים חברתיים. חיי נצבעו שוב בצבעי הקשת והרגשתי שאני מתנהלת בתוך בועה נעימה ומגינה. אך כדרכן של בועות, גם זו שלי יום אחד כילתה את עצמה והתפוצצה.
חודשים בודדים אחרי שיבוצי בגדוד, התקיים טקס פרידה מחיילים, קצינים ונגדים עוזבים וקבלת פנים של כאלה שהגיעו להחליפם. התרגשות עמדה באוויר ולא ניתן היה להישאר אדיש למול הלחשושים, השמועות, הצחקוקים וההתלהבות של כל אחד מהמשרתים בגדוד. היה ברור לי לחלוטין שמדובר באירוע בעל חשיבות עליונה, ולי כפקידת מג"ד יש חלק חשוב ביותר בהצלחתו. עבדתי לילות כימים במשך שבוע, לארגן את הכל כמו שצריך, להזמין את הלהקה של החיל, להזמין כיבוד, לשלוח הזמנות, לוודא הגעה ועוד הרבה דברים נוספים שמוחי הקשיש אינו זוכר כבר היום.
הייתי כל-כך עסוקה בעבודתי שלא היה לי פנאי ליטול חלק ברכילות הגדודית, כך שביום הטקס עצמו, עמדתי בקהל החיילים בתמימותי, עמדתי כמאובנת לא מאמינה למראה עיניי. בפינה הימנית של הבמה, אשר פיקחתי על הקמתה לילה קודם לכן, עמד אלון, אלון שלי. כשקראו בשמו והציגו אותו כמ"מ חדש בגדוד שיחליף את גולן, הרגשתי איך בירכיי כושלות וידעתי שלא אצליח לעמוד עוד הרבה זמן, אז ברחתי לחדרי.
את הימים העוקבים לטקס ביליתי בחדרי, בגימלים. לא ידעתי מה אני מרגישה יותר, אימה מנוכחותו של אלון או התרגשות מקרבתו המפתיעה. היו רגעים שהחשש לאבד את כל מה שבניתי מחדש שיתק אותי והיו רגעים שההשתוקקות רק למבט קטן בו הטריפה אותי על דעתי.
ציונה קוראת לי לחזור למשרד. היא מעצבנת אותי לפעמים. אישה מבוגרת, שמרבית הקריירה שלה כבר מאחוריה, מנסה להוכיח את עצמה בפני אנשים שיכלו להיות הילדים שלה ושלא נותנים לה טיפת כבוד.
הפרידה מאלון הייתה קשה, היא ניפצה לרסיסים את ליבי הצעיר והתמים שהיה עיוור ולא מוכן לפרידה הזאת.
אני מוצאת את עצמי יושבת מתחת לאורה של מנורת השולחן וכותבת. השעה שתיים בלילה ואיני מצליחה לישון, הזיכרונות רודפים אותי ומדרבנים אותי להמשיך לספר את סיפורם. מהרגע בו התחלתי איני יכולה להפסיק, כאילו נפרצו כל הסכרים וחומות השכחה שהצבתי, והזיכרונות גועשים וזורמים אל הדף.
בימים הנותרים עד תחילת שנת הלימודים העברתי לבד, סגורה בחדרי, מקשיבה למוזיקה דיכאונית שאיני זוכרת איך בכלל הגיעה לידיי ומסרבת להיפתח אל העולם. הרגשתי שעולמי חרב עליי, הרגשתי שהלכתי לאיבוד ולעולם לא אמצא. באותה התקופה לא חשבתי על אלון ולו לרגע. לא היו לי תהיות לגבי מה שהוא מרגיש ולא שאלות לגבי מה שעובר עליו לאור הפרידה והחוויות החדשות בצבא. אפילו לא לרגע לא חשבתי שהוא ימצא מישהי אחרת שתחליף אותי. הייתי שקועה כל כולי בצערי ויגוני.
אמא שמחה כשהתחילה שנת הלימודים, היא הייתה בטוחה שהלימודים יסיחו את דעתי מהפרידה ויחזירו אותי לחיים. אבל האמת הקשה שהמתינה לי בשובי לתיכון הייתה כואבת לא פחות מכאב הפרידה שטרם הגלידה, הייתי לבד. לא היו לי חברים ואיש לא רצה בקרבתי, הייתי זרה להם והם התייחסו אליי כזרה החיה בקרבם. חברות ילדות שהיו לבנות לוויה נאמנות לי עוד מהגן, סרבו להיראות בחברתי. אף אחת לא הייתה מוכנה לסלוח לי ולשכוח את עלבון הנטישה.
שלושת שנותיי בתיכון, עברו עליי בבדידות תהומית. התחלתי לעשן, כי זה היווה תירוץ עבורי להתחבא במחששה ולא למשוך אליי תשומת לב בהפסקות. בשנת הלימודים האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה בפינה מוסתרת של המחששה עם ספרי קריאה שהיו לחבריי הטובים לאורך השנים הקשות בתיכון. במבט לאחור איני יכולה שלא לשים לב לאירוניה שכה הייתה נסתרת מעיניי עד רגע כתיבת שורות אלה. עם עזיבתו של אלון, ירשתי אני את מקומו בתיכון, הפכתי לתימהונית של השכבה ובלי לשים לב חייתי את חייו.
רק עכשיו, למול תגליות בוגרות אלה, יש ביכולתי להבין את האהבתו הגדולה של אלון אליי ואת הסיבה לאהבה זו, אני גאלתי אותו מייסוריי בדידותו, בעוד שלא היה איש שיגאל אותי מייסוריי בשנים מלאות בדידות אלה.
וכמו אלון שלוש שנים קודם לכן, מצאתי את עצמי משתוקקת להזדמנות שנייה. מצפה בקוצר רוח לסיום הלימודים ולגיוס הקרב ובא.
צבא
רוני התקשרה היום, היא נשמעה מאד שמחה ומאושרת. לא היה לה הרבה זמן לדבר, אבל קראתי בין השורות שיש סיבה לשמחתה וככל הנראה מדובר בבחור חדש בחייה. שמעתי ברקע את קולות חבריה הצועקים לה להזדרז וללכת לאכול. שמחתי לשמוע שיש לה חברים. תמיד דאגתי לרוני יותר מכולם, כי היא הבת היחידה שלי והיא דומה לי כ"כ, אבל כנראה שלא כמו שחשבתי. רוני לא שברירית כמוני וגם הרבה פחות תמימה ממה שאני הייתי בגילה. אני תוהה האם זה משהו שאני העברתי לה או שככה זה הדור הצעיר בימינו?!
אחרי השיחה עם רוני אני הולכת לעשן בחוץ. אני כל כך שמחה על החוק החדש נגד עישון במקומות ציבוריים, מאז שהוא נכנס לתוקף, אני מוצאת את עצמי לוקחת הפסקות ארוכות בחוץ בזמן העבודה. בגילי כבר אין לאן למהר. בניגוד לצעירים, אני יודעת שזה לא משנה כמה אשקיע זמן ואנרגיה בעבודה, זה לא באמת שווה את זה, כי בסוף היום חוזרים הביתה למשפחה.
אני יושבת על הספסל הקבוע שלי עם הסיגריה והיומן שמצא את דרכו לתיק שלי הבוקר בלי ששמתי לב. השיחה עם רוני העירה בי את הזיכרונות משירותי הצבאי, והיד השתוקקה להעלות זיכרונות אלה על הכתב.
הצבא היה עבורי כל מה שייחלתי לו וכל כך הרבה יותר. חזרתי לפרוח. הכרתי חברים חדשים כבר ביום הראשון בטירונות, כך שלא ממש היה אכפת לי מהמשמעת ומהקשיים, לי היו את החברים שלי.
אחרי הטירונות שובצתי להיות פקידה בלשכת מג"ד ולשמחתי כך גם שתיים מחברותיי החדשות.
בגדוד חיי החלו לחזור למסלולם הטבעי, העולם התחיל לחזור לצבעיו וורודים, למדתי מחדש לחייך ולצחוק, למדתי להקשיב ולפרגן, כמו ילד רכשתי מחדש כישורים חברתיים. חיי נצבעו שוב בצבעי הקשת והרגשתי שאני מתנהלת בתוך בועה נעימה ומגינה. אך כדרכן של בועות, גם זו שלי יום אחד כילתה את עצמה והתפוצצה.
חודשים בודדים אחרי שיבוצי בגדוד, התקיים טקס פרידה מחיילים, קצינים ונגדים עוזבים וקבלת פנים של כאלה שהגיעו להחליפם. התרגשות עמדה באוויר ולא ניתן היה להישאר אדיש למול הלחשושים, השמועות, הצחקוקים וההתלהבות של כל אחד מהמשרתים בגדוד. היה ברור לי לחלוטין שמדובר באירוע בעל חשיבות עליונה, ולי כפקידת מג"ד יש חלק חשוב ביותר בהצלחתו. עבדתי לילות כימים במשך שבוע, לארגן את הכל כמו שצריך, להזמין את הלהקה של החיל, להזמין כיבוד, לשלוח הזמנות, לוודא הגעה ועוד הרבה דברים נוספים שמוחי הקשיש אינו זוכר כבר היום.
הייתי כל-כך עסוקה בעבודתי שלא היה לי פנאי ליטול חלק ברכילות הגדודית, כך שביום הטקס עצמו, עמדתי בקהל החיילים בתמימותי, עמדתי כמאובנת לא מאמינה למראה עיניי. בפינה הימנית של הבמה, אשר פיקחתי על הקמתה לילה קודם לכן, עמד אלון, אלון שלי. כשקראו בשמו והציגו אותו כמ"מ חדש בגדוד שיחליף את גולן, הרגשתי איך בירכיי כושלות וידעתי שלא אצליח לעמוד עוד הרבה זמן, אז ברחתי לחדרי.
את הימים העוקבים לטקס ביליתי בחדרי, בגימלים. לא ידעתי מה אני מרגישה יותר, אימה מנוכחותו של אלון או התרגשות מקרבתו המפתיעה. היו רגעים שהחשש לאבד את כל מה שבניתי מחדש שיתק אותי והיו רגעים שההשתוקקות רק למבט קטן בו הטריפה אותי על דעתי.
ציונה קוראת לי לחזור למשרד. היא מעצבנת אותי לפעמים. אישה מבוגרת, שמרבית הקריירה שלה כבר מאחוריה, מנסה להוכיח את עצמה בפני אנשים שיכלו להיות הילדים שלה ושלא נותנים לה טיפת כבוד.
המשך יבוא...
אנה, הכתיבה שלך משתפרת מפעם לפעם, פחות מתבזרת, יותר ממקודת ונהירה.
השבמחקיש למה לצפות בכל יום שישי מעבר לסק"ס (סידורים, קניות וספונג'ה).
טוב עכשיו הספקתי לקרוא את החלק השלישי.
השבמחקהרבה יותר זורם ואפילו אני מצפה לחלק הבא, יש מעט מסתורין לגורל הדמויות ( איך סיפורי העבר מתקשרים למציאות עכשיו). תמשיכי לכתוב כדי שנמשיך לקרוא
המשך סופ"ש נעים.