הטיול הגדול

<הסיפור הינו דמיוני ולא מבוסס על אירועים אמתיים>

 חיכיתי לנסיעה הזו בכיליון עיניים, כמו חמצן לנשימה. הטיול הגדול אחרי צבא סימל עבורי את החופש האולטימטיבי. חופש מהמשפחה שלי, מהחובות שלי, מהצבא וחופש ממחשבות על מה יהיה. הטיול היה בעבורי בריחה. בריחה אל מקום נטול עכבות ומלא ביופי טהור וטבעי כמו שרק הטבע הפראי והבתולי יכול להיות.

עבדתי חצי שנה כמו חמורה, לא נותנת לעצמי מנוח, לא מוותרת לעצמי ולו לרגע. עבדתי ביום, בלילה ואפילו בסופי שבוע, והכל למען מטרה אחת: להשיג את הכסף לטיול מהר ככל הניתן. 

העבודה גזלה את כל זמני ולאט לאט התנתקתי מהכל ומכולם. התנתקתי מחברי ילדות אותם הכרתי עוד מהגן וגם מחבריי מהצבא. לא היה לי זמן להשקיע בחברויות אלה ולא היה לי את הרצון לבזבז כסף על בילויים סתמיים בארץ, כסף שנועד לבילויים כל-כך הרבה יותר טובים בחו"ל.

בתקופה זו הצלחתי להתנתק גם ממשפחתי. הייתי חוזרת עייפה ועצבנית הביתה, רושפת גצים, מטילה חצים של אימה וחוסר סובלנות בכולם מסביבי. ראיתי את הדאגה בעיניה של אמי, דאגה למצבי הנפשי, דאגה מהעבודה הקשה ובכלל דאגה מהנסיעה המתוכננת לחו"ל. המבט הזה שלה רדף והטריף אותי יותר מהכל עד כדי כך שלא יכולתי להימצא איתה באותו החדר.

כשסוף סוף היה בידי מספיק כסף, ארשתי לעצמי להתרווח מעט ולהתחיל לתכנן את הטיול הגדול. דבר ראשון, החלטתי שאני טסה לבד, לא ממתינה לחבריי אשר הזדנבו הרבה מאחור ולא היו מוכנים עדיין לצאת לדרך. אמא ביקשה שאמצא חבר'ה אחרים בארץ לחבור אליהם לקראת הנסיעה, אבל אני סירבתי בכל תוקף. אני לא יודעת להסביר למה התנגדתי כל-כך לרעיון, אולי מתוך רצון ילדותי למרוד, אולי מתוך כעס על דאגתה ואולי מתוך מחשבות ילדותיות על כך שאני יכולה להסתדר לבד.

את כל ההכנות לטיול עשיתי לבד: חיסונים, רכישת ציוד, תכנון המסלול, הזמנת כרטיס טיסה ואפילו את הנסיעה לשדה התעופה רציתי לעשות לבד, אבל נכנעתי לתחנוניה של אמי והסכמתי שכל המשפחה תלווה אותי בדרכי להרפתקה של חיי.

הטיסה הייתה ארוכה מאד ומשעממת. לא הצלחתי להירדם מרוב ציפייה לנחיתה ולחוויות החדשות שמצפות לי. הרגשתי כמו המטוס, גוף חופשי המסוגל לעוף למרחקים כשכל העולם נפרש לרגליו.

נחתתי בלילה וחיפשתי חבר'ה צעירים, ישראלים או אחרים, שאוכל להצטרף אליהם בדיוק כמו שתיארו באתרי האינטרנט בהם קראתי לפני הנסיעה. אבל שדה התעופה היה נטוש. מעט הנוסעים שהגיעו בטיסה שלי מיהרו לאסוף את מטענם ולהתפזר איש איש לדרכו. מהר מאד הבנתי שאת הלילה הראשון אאלץ לעבור לבד והייתי גאה בעצמי על כך שידעתי לבדוק מראש אופציות לינה בדיוק למקרה הזה.

פניתי לאזור המוניות, עליתי על המונית הראשונה בתור והראתי לנהג פתק עם כתובת האכסניה. הנהג הנהן, חייך חיוך בלי שיניים, התניעה ויצאנו לדרך.

בתחילת הנסיעה נדבקתי לשמשה של הרכב כדי להנות ולהתפלא מנופיה של ארץ חדשה, אך הכל היה חשוך מסביב ולא יכולתי לראות כלום. נכנעתי לעייפותי מהטיסה ולחשכה, התרווחתי במושבי ושקעתי בשינה שלא באה אליי בכל שבע-עשר שעות הטיסה. כשהרגשתי את המונית נעצרת, פקחתי את עיניי באטיות מנסה להעיר את עצמי ולהתנער מהעייפות שנפלה עליי. ניסיתי לשאול את הנהג, בשפתי הקלוקלת, האם כבר הגענו. הוא לא הגיב, כאילו לא שמע אותי, ויצא מהמונית. הנחתי שתשובתו היא כן והתחלתי לאסוף את חפציי שהתפזרו על המושב לידי במטרה לצאת אחריו, כשלפתע דלתי נפתחה והנהג מילא את את כל המרחב בפתח.

בהתחלה חשבתי שהוא נוהג בנימוס ופותח עבורי את הדלת. מחשבה זו נסה במהירות כשקלטתי את ידיו מתעסקות עם אבזם חגורת מכנסיו. לפני שהבנתי מה קורה הוא עמד עירום מכוסה רק ע"י החשיכה. ניסיתי לברוח, לפרוץ דרך הדלת השנייה, אבל הוא תפס אותי ברגליי, השכיב אותי בכוח על המושב ונשכב מעליי. זה קרה כ"כ מהר והוא היה כ"כ גדול.

הוא קרע את הבגדים שלי מעליי, ועל אף כל ניסיונותיי להתנגד לו הוא היה בתוכי. העור שלו התערבב בעור שלי. ריח הזיעה שלו התערבב בריח הזיעה שלי. קולות העונג שלו התערבבו בקולות הבכי והתחנונים שלי.

הוא התנתק ממני באותה המהירות בה חדר לתוכי ובעודי משתנקת מבכי, הוא לבש את בגדיו ברוגע, נכנס למושב הנהג והתניע. חמש דקות אחרי הוא עצר שנית, בפתח האכסניה, זאת שהייתה רשומה על הפתק שהראתי לו. יצאתי מהמונית ברגליים כושלות וטעם של קיא ממלא את גרוני. איני יודעת איך, אבל מצאתי די כוח בתוכי לרוץ פנימה לתוך האכסניה ולדרוש להשתמש בטלפון. חייגתי הביתה, לאמא, ובלי קול ביקשתי שתחזיר אותי הביתה.

אמא לא שאלה שאלות, אמא לא הביעה דאגה, אמא לא בכתה. אמא רק הבטיחה לי בדממה בוטחת שמחר על הבוקר אהיה כבר במטוס בדרך חזרה הביתה.

לקחתי חדר באכסניה, נשכבתי על המיטה, סופרת את השניות. מחכה בכיליון עיניים לנסיעה הזו, כמו חמצן לנשימה.