חקירתה של אנה הושלמה בהצלחה תוך זמן קצר. למען ההגינות יהיה נכון לציין שיום אחד הוריה לקחו אותה לשיחה והסבירו לה את ה-כ-ו-ל.
כשבוע לפני נסיעתם, אנה הלכה עם אמה לבקר בבית הספר, כדי לקבל את תעודת הסיום של כיתה א'. בדרכן למשרד המנהלת מיזדרונות בית הספר היו ריקים ואנה הרגישה כמהלכת בתוך בניין רפאים. בדרכן החוצה, הן פגשו תלמידה שלמדה עם אנה באותה כיתה יוצאת מבית הספר בליווי סבתה, תלמידה שפעם אמה של אנה סיפרה לה שהיא יהודיה. הנשים המבוגרות פתחו בשיחה והתקדמו בצעדים מהירים לכיוון הדלת, אנה מצאה את עצמה מזדרזת מאחוריהן כשלצידה חברתה לכיתה.
"עוד חודש אנחנו נוסעים לארץ ישראל".
"באמת? איזה יופי! מה זה ארץ ישראל?"
"זוהי ארצם של היהודים, חיים בה רק יהודים. זו הארץ שלנו".
בשלב הזה אנה הייתה מעט מבולבלת, "אם זו הארץ שלנו, למה אנחנו לא חיים בה?"
"את זוכרת את הסיפור על מגדל בבל?! כשאלוהים כעס ופיזר את העם בכל העולם?" אנה זכרה את הסיפור שהוריה הקריאו לה לפעמים לפני השינה.
"אז עכשיו אלוהים הפסיק לכעוס והוא רוצה להחזיר את כולם וללכד אותם במדינה משלהם, אז אנחנו נוסעים".
אנה התרגשה, כי הוריה התרגשו, והמשיכה לשאול:
"ומה מיוחד כל כך בארץ ישראל?"
"ארץ ישראל זו מדינה קטנה, אבל כולה שלנו. זה אומר שלא יהיה לך צורך יותר להסתיר את הסוד, כי כולם יהודים בארץ ישראל."
ככל שהוריה המשיכו לספק תשובות, כך הצטיירה בעיני רוחה של אנה תמונה ברורה יותר ויותר של ארץ ישראל, עד שדמתה כשתי טיפות מים לממלכת השוקולד של צ'רלי. את שמחתה והתרגשותה של אנה הטרידה שאלה שניקרה ללא הפסקה, האם עליה לשמור בסוד את נסיעתם לארץ ישראל, כפי שהיא שומרת בסוד את היותה יהודיה?
"אין צורך יותר בסודות, אנחנו נוסעים בעוד חודש ואף אחד לא יכול לעצור אותנו" הרגיעו הוריה.
מאותו הרגע אנה הסתובבה מלאת חשיבות עצמית וטרחה לספר לכל חבר, קרוב משפחה או סתם בנאדם זר ברחוב שהיא נוסעת בעוד חודש עם משפחתה לארץ ישראל. ככל שסיפרה יותר פעמים, כך הרגישה את המשקולות נושרות מליבה והיא מתחילה לרחף יותר ויותר גבוה באוויר. ככל שסיפרה יותר, כך הרגישה איך גאוותה מתאחה וכבודה העצמי מרחרח את דרכו חזרה.
ימים מאוחר יותר התרגשותה של אנה גברה אף יותר כשנודע לה שבארץ ישראל מדברים בשפה שהיא לא מכירה. ועכשיו, בדיוק כמו שהיא למדה אנגלית בבית הספר, כך היא צריכה ללמוד את השפה העברית כדי שתוכל לדבר עם יהודים אחרים בארץ ישראל. היא הלכה לאולפן עם אמה ושם חילקו להן ספרים קטנים עם אותיות מוזרות והן למדו לומר "שלום", "סבלנות", "תודה" ו"בבקשה" ולמדו לשיר את "הבה נגילה" ו"הבאנו שלום עליכם". מידי ערב, בשובן מהאולפן, אנה הייתה רצה לחברותיה בשכונה ומתגאה במילים החדשות שלמדה בשפה שהיא שלה ורק שלה, שפה שחברותיה לעולם לא יכירו. אנה נדהמה כל ערב מחדש למראה הקנאה שהייתה מזדחלת ומכסה את פניהן ממש כמו מסכה. הייתכן שהן קינאו בה על כך שהיא יהודיה?!
כשבוע לפני נסיעתם, אנה הלכה עם אמה לבקר בבית הספר, כדי לקבל את תעודת הסיום של כיתה א'. בדרכן למשרד המנהלת מיזדרונות בית הספר היו ריקים ואנה הרגישה כמהלכת בתוך בניין רפאים. בדרכן החוצה, הן פגשו תלמידה שלמדה עם אנה באותה כיתה יוצאת מבית הספר בליווי סבתה, תלמידה שפעם אמה של אנה סיפרה לה שהיא יהודיה. הנשים המבוגרות פתחו בשיחה והתקדמו בצעדים מהירים לכיוון הדלת, אנה מצאה את עצמה מזדרזת מאחוריהן כשלצידה חברתה לכיתה. לפתע פיה של אנה דיבר, לפני שמוחה הספיק לעצור בעדו, והיא שאלה את הילדה האם היא יהודיה. בגיל שמונה וחצי, אנה זיהתה את האימה שניבטה מבעד לעיני הילדה בעוד פיה נשאר סגור ככספת והיא מהירה להסות ולהרגיע: "זה בסדר, גם אני יהודיה" אמרה לה בקלילות של מה בכך. "באמת?!" זה כל מה שהילדה הייתה מסוגלת להגיד ואנה הרגישה צורך להסביר: "אנחנו נוסעים בעוד שבוע לארץ ישראל". בדיוק באותו הרגע אמה של אנה קראה לה והיא נפרדה בחיפזון מחברתה ולא נתנה לזה מחשבה נוספת.
כיומיים לפני הנסיעה, נערך אירוע פרידה גדול עבור משפחתה באחד מאולמות האירועים בעיר. הייתה שם כל המשפחה המורחבת של אנה, חברים של הוריה ושל סביה. כולם צחקו ושמחו כאילו אין להם ולו דאגה אחת בעולם, רקדו ושתו כאילו יש את היום ולא ידוע מה יהיה מחר, אכלו וברכו כאילו שבכל רגע זה יגמר.
בימים אחרונים אלה, התרגשות עטפה את משפחתה של אנה והיוותה חוצץ שהגן עליה מפני הפחדים והחששות מהלא נודע שבמסע שלהם. ההתרגשות של כל אחד מהם הזינה והעצימה את התרגשותו של האחר, עד שאנה חששה שתתפוצץ. היא לא ידעה להגיד ממה בדיוק התרגשה, לא מהנסיעה הצפויה ברכבת, היא הרי כבר נסעה בה בעבר וגם לא מהטיסה הצפויה במטוס, היא הרי טסה ואפילו שטה באוניה בעבר. היא פשוט התרגשה. התרגשה לקראת ההרפתקה של חייה.
בלילה האחרון לפני נסיעתם, הוריה פיזרו את אנה ואת אחיה בין שתי הסבתות כדי שיוכלו לארגן את הדברים האחרונים, והבטיחו שיבואו לאסוף את אנה וסבתה לפני עלות השחר עם אוטובוס גדול ויפה. אנה ישבה לצד סבתה, שתיהן בוהות בחלון לעבר עתיד דימיוני ולא ידוע, אפילו לא מנסות להירדם, מצפות, משתלטות אך בקושי על חוסר סבלנותן והעצבנות של הדקות האחרונות.
אנה התעוררה בבהלה לקול סבתה המהדהד מבעד לחומות החלום. היא לא זכרה בכלל שנרדמה. אבל זה לא היה חשוב, כי מבעד לחלון יכלה לראות אוטובוס קטן ולבן עם פסים עומד כסוס פראי חסר סבלנות המוכן לזנק בכל רגע.
המשך יבוא...
משתפר מפעם לפעם..
השבמחקאני בעד לכנס הכל לספרון קטן ולהפיץ :)