אוקטובר 1990 - חלק ה'

הזמן כאילו קפא, המחוגים של השעון הגדול בתחנת הרכבת הכריזו על כל תזוזה שלהם בצליל חד וברור שפילח את הדממה, אבל הזמן לא זז. האנשים על הרציף ניסו להתחמם, אך הדבר לא בא להם בקלות, כי קור הספקות התגנב אל לבבותיהם והתחיל להתפשט לרוחבו והיאוש חילחל אל נפשותיהם ודרש בעלות.
כשנראה שלא נותרה יותר תקווה נשמע קול שקשוק מוכר ממרחק. האנשים זינקו על רגליהם, הצטופפו על שפת הרציף משתדלים לא לרמוס ולדחוף בעוד גופם יוצא מגדרו, עיניהם כמשקפת משתדלות לראות למרחק ואוזניהם כאפרכסת כרויות לכל צליל ורחש. המתח, הקשיחות והקיפאון הפכו לאנרגיה זורמת ברגע בו קול לא מוכר הכריז על כניסתה של רכבת לרציף לדקות בודדות בלבד. האנשים זינקו אל הרכבת כאילו הם נסים על נפשותיהם, התיקים של כולם הועמסו בלי הבחנה, האנשים הועלו לרכבת אחד אחרי השני ללא קשר לשייכותם המשפחתית, כולם באותו רגע היו שייכים למשפחה אחת הניצבת בפני מטרה אחת.

כשרגלו של האיש האחרון ניתקה מן הקרקע הקרה של אוקראינה, הרכבת התחילה בתנועתה מכריזה בקולות צופריה על יציאתה לדרך. הנוסעים לא הספיקו לנשום לרווחה כשקלטו שהרכבת מלאה בנוסעים אחרים המאיישים את כל תאי הרכבת, נוסעים שאינם יהודים ויעדם הסופי הוא רומניה. הלם וזעם שהיו עצורים בימים האחרונים התפרץ מהנוסעים אשר דרשו הסברים. מבעד לקולות צעקותיהם נשמע קולה של אחת הנשים ברכבת: "לפחות אתם נוסעים ולא חוזרים יותר ואילו אנחנו נצטרך לסבול את המצב הזה שוב ושוב".
אחרי פרץ הרגשות הבלתי נמנע, נרגעו מעט הרוחות וכולם הצטופפו יחדיו בתאי הרכבת השונים. משתדלים לא לדרוך זה על בהונותיו של זה ולהעביר את שעות הנסיעה הצפויות ללא היתקלויות חדשות. וכך אכן היה.

בתחנת הרכבת ברומניה, המתין לנוסעים המותשים אוטובוס אשר לקח את כולם למלון. אנה לא חשבה לרגע שהיא עייפה, אבל ההתרגשות של החודש האחרון מלווה במתחים הנפשיים של הימים האחרונים נתנו את אותותיהם והיא נרדמה ברגע בו הניחה את ראשה על הכר בחדר המלון.
היא ישנה כל כך עמוק שבכלל לא הרגישה איך אמה יוצאת מהחדר.
היא ישנה כל כך עמוק שבכלל לא ידעה איך הוריה התרוצצו בין הקומות השונות במלון לוודא שמשפחתם התמקמה כמו שצריך בין החדרים האקראיים שהוקצו לה.
היא ישנה כל כך עמוק שבכלל לא שמה לב לדאגה שלא מיהרה לנטוש את הוריה, אשר התרוצצו במלון בניסיון להבין מנציגי הסוכנות היהודית מתי צפויה לצאת הטיסה שלהם.
היא ישנה כל כך עמוק שבכלל לא הוטרדה מהאימה החדשה שניבטה מפני הוריה כשהבינו שמסעם עוד לא נגמר וכי ישנם חששות ביטחוניות המונעות מנציגי הסוכנות למסור מידע מפורט לגבי הטיסה המתוכננת.

אנה התעוררה אחרי מספר שעות בעקבות ניסיונות הוריה להעיר אותה, אשר ביקשו לרדת לחדר האוכל של המלון ולהנות מארוחת ערב חמה, כי מי יודע מה צפוי בהמשך. האוכל היה טפל ולא מרגש כלל ואנה הופתעה לגלות ששום דבר במלון, בעובדים שלו או באוכל שהוגש להם לא רמז על כך שעזבו את אוקראינה ועברו למדינה אחרת.
ארוחת הערב המשפחתית, אשר לוותה בטרוניות ותלונות אינספור מצד משפחתה, הופרעה על ידי איש לא מוכר שניגש לשולחן וביקש לדבר עם הוריה של אנה. מספר דקות לאחר מכן, כל המשפחה פנתה לחדריה להתארגן ליציאה.

גם הפעם המתין אוטובוס לנוסעים, אשר הסיע את כולם מהמלון לשדה התעופה. וגם הפעם נאלצו הנוסעים להמתין בטרמינל המשמים כל הלילה בהמתנה לבידוק ביטחוני. ההמתנה בשדה תעופה הייתה מאיישת פחות וקשה פחות. אולי בגלל שזה היה הצעד האחרון במסעם ואולי בגלל שהיו כל כך מותשים שלא נשאר בהם עוד כוח.

ב-26 לאוקטובר 1990, בשעה חמש לפנות בוקר, הורשו הנוסעים לצאת משערי הטרמינל אל עבר מטוס אל-על עליו התנוסס דגל כחול-לבן - הסמל לתקווה. מרוב התרגשות אנה בכלל לא הבחינה בחיילים ומאבטחים עם נשק אשר עמדו בצידי השביל ואבטחו את הנוסעים. גם אחיה הקטן לא הבחין בהם כי נרדם רגע לפני העליה למטוס, כך שאמה של אנה נאלצה לשאת אותו והוא פיספס את טיסתו הראשונה. אנשי שב"כ ביקשו לעזור לאמה ופינו את מושביהם בתחילת המטוס לטובת משפחתה. זה היה סימן ראשון לנדיבות, לאכפתיות ולדאגה אנושית פשוטה אשר גרמה להתרגשות כל כך גדולה עד שאמה של אנה כמעט ובכתה.

כשהמטוס המריא, השמים חייכו לקראתו והתגנדרו בבגדי זריחה מרהיבים בצבעי האדום, הצהוב, הכתום והסגול. מברכים את המטוס והנוסעים, עוטפים אותם בחיבוק חם שלאט לאט דחק והבריח את היאוש, הפחד, האימה והחששות ופינה מקום לתקווה, חלומות וציפייה לבאות.
תשומת הלב המיוחדת לה זכו הנוסעים חיזקה את ביטחונם ונטעה בהם תחושה של שייכות. שייכות לכל האנשים האלה על המטוס, נוסעים ועובדים ושייכות לכל האנשים שיפגשו עם נחיתתם. בזמן הטיסה חולקו משחקים לכל אחד מהילדים והוגשה ארוחת בוקר, כמוה לא ראו הנוסעים הרבה זמן. היו שם גבינות חתוכות דק, לחם, ירקות שלא בעונה. אנה מאד רצתה למרוח חמאה על הלחם עם הגבינה, אבל לא הייתה בטוחה האם האריזה העטופה על המגש זה מה שהיא מחפשת. אמה אמרה לה שלדעתה באריזה יש מסטיק והמליצה לה לשמור אותו למועד מאוחר יותר, בו גם נתגלה שאכן  היה  מדובר בחמאה.

כשהמטוס החל בנחיתתו, הלב עצר לרגע והפסיק לפעום. השמחה שהציפה זרמה כנהר במילות השיר "הבאנו שלום עליכם" אשר הושמע בקולי קולות מפיהם של כל הנוסעים. בירידה במדרגות מהמטוס, לבושי שכבות, מגפיים ומעילים חמים הרגישו הנוסעים כעוף הנאפה בגריל נצלים בחומה של שמש סוף אוקטובר, שמש של ארץ הקודש. בשדה התעופה הישראלי, בניגוד לכל טרמינל אחר במסעם אשר קידם את פניהם בדומיה, המתינו להם עובדי מרכז העליה והקליטה ערוכים לקלוט את העולים החדשים - תעודות זהות תמורת הדרכונים האוקראינים, סל עולים, רישום במרשם האוכלוסין, ראיונות, טפסים ועוד טפסים ועוד ראיונות. כל אחד מוסיף עוד טלאי של עייפות ועוד טלאי של דאגות למבוגרים בעוד אנה יושבת מבולבלת ולא מבינה איך כל האנשים הזרים האלה מדברים בשפתה, הרי סיפרו לה שבארץ ישראל כולם מדברים עברית.

בסיומה של הביורוקרטיה, המפרכת ומייגעת מטבעה, סיימה משפחתה של אנה את מסע עלייתה לארץ ישראל, אך לא היה זה סוף מסעה של המשפחה. הסתבר כי כל עשרות התיקים עם בגדיהם, מלבושיהם התחתונים ומוצרי צריכה בסיסיים טרם הגיעו לארץ ולא ידוע מתי, אם בכלל צפויים להגיע.

המשך יבוא...